התמקמי לך, בבקשה, על סלע גאומטרי שבולט על רקע שדות משתקמים מהבצורת שעברה. גופך גם הוא משתקם וזה ניכר בלבך. זה  ניכר אף בעיניך. הכאב הוא העניין בך ועל כן אשב לילות צרופים. המשיכי לכאוב.  זו השעה שלך, לבשי שקיעות, כי אף בד לא עושה עמך חסד. ואילו צבע השמש השוקעת מבליט את מחמאייך ומאפיל על רזייך. לבשי שקיעות, כאלו שחודרות ומשנות את צבע אישוניך מחום כהה לענבר. משנות את צבע אישוניך מספק שחור לצבע דמעותיו של העץ, הלא הוא השרף. ושרף כשמו כן הוא, שורף. ועל כן את מזדהה.  אני אתפתה לצלול אליהן אך אזכיר לעצמי שאנו מקצועיים בלבד. כתפייה מיותרת בהחלט, תלויה על כתפך כאילו היא מוצאה האחרון לפני המוות, ואילו השנייה כבר שמזמן מקיפה את מרפקך וחלפה לה נשמתה האחרונה. אני נושך שפתיים, ופוקד עליך להוריד גם את השנייה. לו הייתי שלוח רסן הייתי אומר לך להסיר ממך את השמלה לחלוטין ולהזדווג לחלוטין עם הנוף  מאחורייך. עם המכחול שבידי. איתי. אך אני מזכיר לעצמי שאנו מקצועיים בלבד. אני משלם לך כדי שתחשפי בפני את הקיעורים המוצנעים ביותר שלך. את האזורים שהגדרת שהם לעינייך שלך בלבד. גם כשתתני אהבה תדאגי לכבות חלונות ומאורי שמיים. את כה מודעת לעצמך. ומודעות עצמית מעוררת שנאה עצמית. ואת מקבלת אותה כמו שלא תקבלי את עצמך לעולם. אני חושב שזו הסיבה שאני כאן, לצייר אותך כפי שאת נראית בעיניי. אולי אוכל לשכנע אותך כשתהיי מרוחה על בד קנווס מחוספס, שאת יפיפיה. וכל מגרעותייך הם לא יותר מתכשיטים שתוכלי להוריד כשתהיי מוכנה. אבל שתדעי שבעיני הם מעניקים אור לעורך. מעניקים לך נפח. מעגלים את דמותך. גם צבעי השמן שלי מסכימים איתי. הם רוצים שאעלה עליהם עם עוד שכבה ועוד אחת.

אם אמשיך להעניק שכבות לקווי מתאריך, אהפוך, כך בין רגע, מצייר לפסל.