"ניצול הדדי" אמרת לי. במרחק של כמה מטרים מהים, רחוק מספיק כדי שלא יסיח את דעתינו ויגבר עלינו הרצון להטביע את כל מה שהיה בנינו מהיום שנפגשנו, אך בקירוב כזה שכשתלקקי את שפתייך, תטעמי את המליחות המעודנת של רצועת הים התיכון. "ניצול הדדי", אמרת לי בחיוך מאולץ ועיניים מאופקות. את מסתירה ממני מבט, כנראה שאת מודעת למבטך הפעור באופן תמידי. ברגע שתתיישרי אלי כל הרגשות והמילים שהפה שלך לא הוגה, עינייך יפלטו באקט של בולמיה. את אומרת לי "ניצול הדדי" והדם עולה לי לאוזניים. אני מניח שאת שמה לב לזה, קצת קשה לא לשים לב לאזניים שלי, או לרגע בו הן נהיות אדומות בקצותיהן. את שמה לב להכל. את כמו חכה שהושלכה במיומנות רבה באוקיינוס חסר גבולות נראים באופק או קרקעית מורגשת לכל כף רגל, ועם זאת את דגה בדיוק את המחשבה שחולפת אצלי והרגש הלא מוגדר שאני מרגיש, עוד לפני שאני בעצמי מצליח להבין מה עולה לך ברשת. ואני אוהב את זה, כי את רואה אותי. למען האמת את רואה את כולם, אבל אלחם על המבט שלך שיהיה מפוקס אך ורק עלי. שיפענח אך ורק אותי. אני זקוק לך. הים סחף אותי לתוכו, גירגר אותי בפיו ובלע אותי לקרבו. ואת היית לי לרפסודה, חלשה ומדויקת ביכולתה להציף אותי חזרה ולהחזיר אותי לקו החוף שלי. אני עושה תנועות אוניברסליות של אדם טובע וזועק לעזרה, אבל אני כלל לא מעוניין בהצלה, אלא רק בטקסיות של החילוץ. ואת תעשי הכל כדי להציל אותי, אך ברגע שתושיטי יד אמלא את פי במי מלח מוקצפים וארד לקרקרעית, כך שמסע החילוץ לא יגמר לעולם. תמיד אהיה הנושא של המסע חוצה הימים שלך. לא תוכלי להפליג לאף יבשה אחרת, כי את רפסודה רחומה ויעודך הוא להציף נפשות תועות וטובעות בלב ים, והחלום לשוט הלאה מכאן נדחק אי שם לתא המטען שלך. ועם זאת, לפתע את אומרת לי את צמד המילים "ניצול הדדי", ובאותו הרגע האוניה התמימה שלי, פורשת מפרש לבן ומקבעת את ההגה, לא לכיווני. איך אוכל לטבוע לאיטי אם לא תהיי לי מצוף לרגעים שאאבד את האויר?

היום, בדיעבד אני מבין שהיית צריכה לפרוק את סירות הגומי ואת גלגלי ההצלה אל המים, כדי שתוכלי סוף סוף להיות קלה מספיק, חסרת מצפון ומצפן, כדי לשוט מכאן, הרחק ממני.