אני עכשיו אחרי טקס...

הייתי נציגת הכיתה והנחתי זר...

ראיתי את כל הזרים שהיו מונחים,אחד לצידו של השני,אחד תמך בשני...

ככה הם היו גם רגע לפני שנפלו...רגע לפני שנפלו וזכו לנשימה האחרונה שלהם...

לא הכרתי אותם,וגם לא אכיר כנראה לעולם....

לא ראיתי אותם מיימי,לא שמעתי את קולם  מעולם,וגם לא ראיתי גישתם לחיים...לחיים שהפנו להם את הגב...

הדבר האחרון שניצב מולי...הזיכרון שלעולם לא היה...הזיכרון שמעולם לא זכרתי...הזיכרון שבעצם הינו תמונה...

התמונה שמתעדת הכל...את כל דרך החיים שלהם...מבלי לומר מילה,מבלי לשמוע מילה הכרתי אותם...

נשמעת הצפירה....

אני עומדת,כולם עומדים...אני,בלי בושה מרימה את ראשי...

מסתכלת על כולם,עומדים עמידה יציבה,ידיים משולבות מאחורי הגב ומרקינים את ראשם לריצפה...

וחושבת לעצמי: כל ארץ ישראל עומדת עכשיו לזכרם של כל הנופלים...

כל הארץ,עומדת באותה עמידה 'מכובדת'...אני לא יודעת...זה נתן לי הרגשה ממש טובה...

סופ'סוף אני מבינה את המשפט "עם ישראל אחים"....סופ'סוף אין חלוקת דעות...אין מריבות...אין שטויות!

סופ'סוף כולם כאן לאותה המטרה...לזכור אותם..

כמה שירים שכתבתי לזכר הנופלים...[אני מצטערת אם הם לא מש'ו...כתבתי אותם בכיתה ה'!]