הגעתי לשלב בו אני רואה את עצמי כאחרת.

בנאדם שונה,

כבר לא אותה האחת.

התרגלתי,

פניי שינו את הבעתם

וכך גם גישתי לחיים;

זילזול

כאב

בכי

צעקות

זעקות

שתיקות

נפילות

חבולות

פצעים

צלקות

שריטות

דמומים

הקרבות-לחינם

ולבסוף גיחוח... כי אני רומסת את כבודי,

ואני לא מודעת לכך בכלל.

כי אני מעצבת לסביבה דעה מוטעת עליי;

שאני חלשה,וקל לפגוע בי,

הישר בנקודת הטורפה.

אני לא חלשה !

אחרת לא הייתי כאן עכשיו.

לא הייתי כאן כדי לכתוב הכל,

ולא כדי לעצור את רצף המילים.

קשה לי לבכות,

נהפכתי אדישה.

נעשתי אדישה כדי להראות לעולם שאי אפשר לפגוע בי-

להראות לעולם שאין לי נקודת טורפה.

ואם יש,שהוא אפ'פעם לא ימצא אותה.

קשה לי לפרוק.

.כי אז אני שוברת את החומה שבניתי לעצמי-

נגד העולם;

הקשה

הסגור

המסתורי

השקט

הצווחני

העולם שאי אפשר לברוח ממנו.

ולמרות זאת אני מנסה לברוח,

וגורמת לעצמי להשאר יותר תקוע.,

מקובעת.

משורשת לאדמה.

משורשת למקום,לפיסת הארץ הזו,לפיסת החיים הזו,

שבכלל לא שייכת לי.

__________________________________

אני פונה אל עצמי,אני פונה אלייך-נועם:

שמרי על עצמך.

אל תעזרי להם להפיל אותך,

להרוס אותך,

לשנות אותך.

תהיי אותה האחת שהיית פעם.

אל דאגה,

זאת שהיית פעם לא נעלמה.

היא הייתה ותמיד תשאר בתוכך איפשהו.

והאושר...

את רואה אותו?

הינה...הוא לא רחוק...

את יכולה לגעת בו...עוד קצת...

תחזיקי מעמד.

את כבר שם;

למעלה,

בדרך לתהילה.

את לא נבלעת בין כולם

כי את...את מיוחדת...

את השוני,

את הייחוד,

את הזכות לחיות...

אני כאן בשבילך...