ואתה ניצב שם,מחכה שארפה את מחוך ידיי מעל לגרונך השנוק.

ואתה לוחש את השתיקה,בתקווה ששרשרת המילים תתנגן לאוזניי,תהפנט אותי ותגרום לנסיגדתי מחייך.

ואתה נושך את שפתיי וגורם לדימומן בכדי שלא אוכל לשיר עוד את שירנו.

ואתה מכוון היטב ומזניק צרור חציי מתכת ,שפרצו את חומת מחשבותיי ושברו אותן.

ואתה מושך ממני בכל כוחך את הזכות לקוות,את הזכות לחרות ואת הזכות לחיות.

ואתה שולח אלי אלף נשיקות, המתמזגות לפגיון משוייף,ננעצות בעורי ונתפרות בליבי.

ואתה מסכית לזעקותיי אך מפנה את מבטך כנגד גופתי החוורת,ששרועה על רצפות קרות ומחייך את חיוך הניצחון שלך.

ואתה טועם מהמוות שמאיר לי פנים.שר שיר ערש.

מתבונן בעיניי הפקוחות,הבורקות והחסרות חיים,מניח את כף ידך החמה מעליהן וסוגר אותן לנצח.

ואתה...אתה מנציח את שמי על מצבת ליבך הבוגדני,חורט אותו שם והוא ישאר כצלקת.הוא יצרוב מאהבתי אלייך לאורך כל חייך.

רציתי להשאר כזיכרון טוב ונשארתי כצלקת עמוקה,כואבת ושותקת אך אתה? אינך חש דבר.