אני יושבת לתוּמי,בוהַה באינסוף שלא מוצג מולי.

ואז אני מבחינה,מסביבי לֵבנה על לֵבנה.מבצר אטום החוסם כל קרן שמש שבורה.

מבודדת מהעולם ומבודדת מחיי.לא מודעת לַמתרחש בחוץ.

נאבקת בחושך ומנסה לזהות עַצַמים למינהים,אבל אני רואה רק אינסוף של כלום.אינסוף של שממה.

ראשי הכבד החל לדמיין קולות,קולות הנשמעים מכל מקום וּמגיעים משומקום.

הקולות מתחזקים,הלחץ מקשה עליי לנשום,ועיניי מחפשות במרץ וּללא מנוח את מקור הרעש,אך לא נגלה דבר מלבד איסנוף של כלום.

הקולות מתעצמים,אישוניי מתקווצים וידיי החפוזות ממששות את כותלי המבצר בכדי לחפש פתח להמלט ממנו.

מתוך הקולות הלא מזוהים נשמעת צווחה מחרישת אוזניים-

מישהו...מישהו זקוק לי.מישהו קורא לנשימתי לשוב,אבל אני כלואה במבצרי.מצטערת לא אוכל להציל את נשמתכם כששלי אבודה.

כוחי אזל.אני מותשת מהחיפושים אחר השער שלא קיים.נשענת על ידיי הדקיקות,אך הן חלשות מידי ואינן יכולות לשאת בכובד גופי הדליל.

חופרת גומה במימדי גופי,נשכבת בזהירות על גרגירי החול החממים ומתכסה בהם,בכדי שירפאו את כויות הקור.

עוצמת את עיניי ומאשרת לדמעות סוף-סוף לרדת עד שימצאו מנוח.

לא חשה בזמן החולף.כל שנייה היא נצח נוסף שנגבה עליי להשאר כאן,כלואה בין כותלי המבצר.

מותירה את הזיכרונות,את האנשים וכן...גם אותך אני מותירה מאחורי, כלא היית מעולם.

קורות חיי נמחקו ועתידי ללא תקווה להתקיים.

עתידי לא ישוכתב לעולם.