שרועה על הריצפה כלא נמצאת.מתאחדת עם הרוח,מחפשת אחר טיפת הגשם האחרונה בשעת בצורת.

השמיים מתכהים,מתגלה כוכב ראשון, ובעודי מהופנטת מהילתו המאירה על עורי,שוקעת בלא נודע...

המחשבה שנשכחתי ונותרתי זרוקה על פיסת הדשא הזו,המחשבה שאיני עוד חלק ממעגל החיים,

מעוררת את הכאב ומעוררת את האכזבה מעצמי,שלא הייתי מספיק חזקה כדי להשאר כעוד אחת בחולייה.

ידי מושטת כלפיי מעלה,מנסה בכל כוחה לגעת באותו הכוכב,היא נראית קרובה מתמיד אך רחוקה מידי כדי להגיע.

ולפתע ממולי נראית מראה.מתאמצת לקום אך ללא הצלחה.שוב אני שומעת את הפיזמון החוזר "את חלשה מידי בכדי לשרוד..."-

פעימות ליבי מאיצות,דמי החם זורם בעורקיי בשיא מהירותו,כפות ידיי מתכווצות לאגרוף וכל הכעס שבי נאגר בהן.פסקתי להכנע!

מכריזה ששבתי לזירת הקרב והפעם אני אוכרע כמנצחת.

המראה נשארה באותו המקום,מחכה שאבוא ואביט בה.אני מתקרבת אליה ומתבוננת לתוכה.

אני רואה מעין דמות-שחומת עור.שערה שחור,מעט גולש וארוך.עינייה עמוקות ומדברות בשם עצמן.

ריסייה ארוכים על מנת לנקות במצמוצן כל זיכרון צורב.

לחיה מעט מלאות ורכות.שפתיה דקות וממלמלות בשקט.

הדמות נעלמה ובמראה הופיע מעין סירטון.הסירטון היה לי מוכר עד שהבנתי-

הסירטון שיקף את כל מסע חיי האומללים,וגרם לי להבין-אני באמת לא שייכת.

המראה נעלמה והותירה אותי לבד,שוב.מתהלכת סביב מחוגת חיי.אין לי מושג לאן רגליי מובילוות אותי.אני פשוט הולכת בכיוון אחד-למטה.

ושוב אני שרועה על הריצפה כלא נמצאת,מתאחדת עם הרוח,מחפשת אחר טיפת הגשם האחרונה בישעת בצורת.

"את חלשה מידי בכדי לשרוד..."-אין שגוי בפיך.איני עוד חלק ממעגל החיים.

יצאתי מנוצחת.