לא, זאת לא הקפצה טפשית, זה חלק מהחיים הבלתי צפויים הללו.

אתמול הייתה תאונה מזעזעת בכביש שבאחד המושבים הסמוכים שלנו.תאונה שבכלל לא ידעתי שהתרחשה,עד היום.

היא נכנסה לכיתה,עם הבעת פנים של תשעה באב.המומה. כל המילים שנסתה להגיד נחנקו בגרונה.

מבט שזועק לעזרה,אך אין שומע. מתאפקת, אבל לחץ הדמעות גובר על כוח הרצון ונשמטה לה דמעה ומיד אחריה עוד אחת.

עייפת מלבכות ומנסה להדחיק את הכאב במילים שככל הנראה חסרות כל משמעות; "הוא יהיה בסדר...הכל יהיה בסדר..."

חיוך נטול כל רגש מסמן לסובבים לה שהכל קשורה,שהמקרה לא קרה מעולם. חיוך נטול כל רגש מביע את השלווה הפנימית שתגיע לאחר שתשמע את המילים "הוא ישאר איתנו". אבל בנתיים נוכח רק שקט זך מתמיד,  שקט שמגביר את התהיות...מה יעלה בגורלו של הנער?

בין כל הגיג להגיג,ככל שעובר הזמן בהשערות חסרות כל טעם והתחשבות רוחנית השמועה מתפשטת, אחד ייצא בנס והשני נהרג. 

גירסאות שונות של המקרה הנורא עוטפים את האמת בשכבות אטומות של שקרים ומתערמים אחד מעל השני.כבר אין שום סימן לאמת.

כל כך הרבה עיניים בורקות ואדומות.כל כך הרבה פנים  משקפות ייגון עקב המקרה. עגמת נפש שלא פוסקת.

בית סיפרנו לבש בין רגע שחור.

אם הוא בסדר,אם הוא בעודו בחיים הוא זקוק לנו,עכשיו יותר מתמיד.

.