משוטטת במסלול תלול שנקודת הסיום היא בעצם קו ההתחלה. לוקה בראייתי ולא מבחינה שאני צועדת סביב עצמי.
מנסה לסטות מדרכי השחוקה,שעקבות זהות נטבעו בה מאז הגעתי לכאן, מאז שנעשתי אסירה למחשבותי,מאז שנעשתי אסירה לעצמי.
מדוע איני לומדת לקח? מדוע איני מסוגלת לתפס מעל לגדר הגובלת את הטוב לרע?
ממה אני מפחדת, הרי הפסדתי כבר את הכל...אין לי עוד דבר להפסיד.
לסמן את המרכז ולהתרחק ממנו כמה שיותר, לגבול את שטחיי ולהישמר בפנים-שגרתי עד סוף חיי,שנראה כעת קרוב מתמיד.
כשהדשא בגובה העיניים,כשהכל נראה גבוהה מידי לא ניתן להשגה,כשאני נמצאת מתחת לפני הדברים ומגלה שנותרתי לבד בזירה, רק אז אני מבינה שכבר אין טעם להלחם.
אחרי ההופעה המגישה שקרים, אחרי ההפסד שצפוי מראש, אחרי שהתמלא מקומי בטוב-יותר,אני מרפה ונוסגת לאחור.
פשוט יושבת ומחכה, בלי לדעת לְמה ושוב לא מבחינה בזוג העיניים שמעבר לזכוכית המעוותת.
אתה ניצב מולי בתנוחה לא נוחה נועץ בי מבט שקוע,מנסה לפענח מהם קורות חיי.
"אתה לא קיים...אתה לא קיים...אתה לא קיים...אתה לא קיים...אתה לא קיים..."-
מנסה לשכנע את עצמי בכל הכוח.
היופי השקרי והצביטה של האמת -תעתויים מוצגים לפניי זה אחר זה בקצב-אתה לא באמת מולי, אתה לא באמת קיים...הרי אני חיה במימד משל עצמי.בעולם אחר בו רק אני קיימת.
מתי המחזוריות תפסק? מתי אמצא פירצה החוצה? מתי אסיים את המסלול ולא אחזור לנקודת ההצלחה?
כנראה כשאפסיק להיות עיוורת.
וזה חוזר על עצמו....שוב ושוב..... אני משוטטת במסלול תלול שנקודת הסיום היא בעצם קו ההתחלה. לוקה בראייתי ולא מבחינה שאני צועדת סביב עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
