לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לא רציתי להיות מעבר לפרח, צומח לעתו וממלא את תפקידו כחליטה.

Avatarכינוי: 

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2007    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2007

"כשתחיי בלעדיי את תחיי באמת"


ומשפט אחרון שנאמר "כשתחיי בלעדיי את תחיי באמת".היא לא הספיקה לסגור את עינייה.היד שלה נעשתה כבדה וקרה.הטבעת נשמטה מהאצבע שלה,הזיכרון היחיד שנשאר לי מאותה הדמות.השמלה הבלויה שלה, שכבר לא מתכווצת ונמתחת לפי קצב הנשימות .כעת לשמלה קצב אחיד משל עצמה.עורה שהיה כל כך רך וסומק כשקרן שמש ואפילו אחת פוגעת בעורה, כעת הוא חיוור ,קשה וקר.העיניים שנשארו פקוחות, רק בהן לכוד הסימן האחרון לחיים, הניצוץ שעדיין לא נכבה, הניצנוץ הלבן בתוך כל השחור העמוק הזה.אני זוכרת,העיניים האלה, באותם הלילות, כשהסתכלת לשמיים והמבט שלך נראה אז כל כך מסוקרן,תשוקתי.היית מהופנטת לאותו המראה.רצית לדעת מה יש מעבר לטפט המחורר שמעלינו המכונה 'שמיים'. הייתי כבר יכולה לראות אותך מושיטה את הידיים ותולשת את השמיים בכל הכוח,מגלה יקומים חדשים, מגלה שהירח הוא בעצם החור ממנו אלוהים משקיף אלינו.בוחן כל צעד וצעד שלנו. שהכוכבים הם מקבילים לנשמות שבארץ- לכל בן אדם כוכב משלו. הגודל של הכוכב לא חשוב אלא המרחק, ככול שהכוכב רחוק יותר ככה גם אותו אדם מעצמו.והשמש, השמש שמכילה את כל התשוקות שבנו,הנחישות הבוערת, הרצון להגשים את המטרה.לכל דבר היה לך הסבר,ילדתי.הנמשים האלה, שפעם היה להם משמעות רבה בשבילי. כל נמש שניקדתי על חותמך היה מגדיל את אהבתי אליך.מספר הנמשים, בזמן שעבורך נעצר, שווה לגודל אהבתי אליך, אין סופית.    הקשת שהייתה עבורי חיוורת וחסרת חיים, את צבעת לי אותה בכל הצבעים שעינייך נתקלו בהם קודם.

ראשך עדיין מונח עליי, אני לא מסוגלת להזיז אותך מתנוחתך האחרונה שהייתה תחת שליטתך.ושתי הצמות שארגתי לך, כל שערה מונחת במקומה.ביד אחת אני אוחזת בידך וביד השניה בטבעת. הטבעת כל כך בוהקת, כאילו לעולם לא הושחלה על אצבעתך. לקח לי זמן, אבל הצלחתי להבחין בשריטות בשפתיים הפנימיות של טבעת הזהב.לא, אלה לא שריטות אלא חריטות, כתוב שם משהו.

"בתוך החושך שבעינייך נדלק לו אור קטן"

המשפט הזה אומר דבר שונה לכל אדם. לי הוא אומר,גם כשאני נמצאת בשפל חיי, גם כשמשהו ממני מת אחרי כל ירייה שמצליחה לפגוע, עדיין נשאר משהו חיי, ממנו יצמח משהו שישלים את החסר.

לקח לי זמן להבין את זה.

 

כשכתבתי את הקטע הזה כתבתי אותו על עצמי, הדמות כל כך דומה לי באישיות.החיצוניות רחוקה שנות אור.

כתבתי את זה על חלק ממני שמת אבל נתן לחלק אחר לחיות במקום.

כתבתי את זה על הילדה שלי, שאין לי.

כתבתי את זה על אישיות מקבילה שלי.

קשה לי לנסח את זה במילים אבל הקטע הזה ריגש אותי כי הוא דיבר עליי והוא הסביר לי כל כך הרבה דברים שלא הבנתי עד שלא כתבתי אותו.

הכתיבה זה החיים שלי.

 

נכתב על ידי , 31/12/2007 07:31  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של -I'm Not Okay- ב-9/1/2008 16:56
 



הפרח שלנו



 

זה היה באביב, עונה הפכפכה ומקסימה. אני זוכרת אותנו, כל כך תמימות, לא יכולות למחוק את החיוך מפנינו.רק הכרנו, לא ידענו למה זה יתפתח בהמשך.

אני זוכרת, שתלנו זרע,בראש הגיבעה שבמושב.דאגנו לו. דאגנו להשקות אותו, דאגנו להגן עליו מפני סערות, דאגנו שקרני השמש יגיעו אליו.

עם הזמן הוא צמח.כל כך שמחנו. בעל גבעול עבה וירוק, בעל עלים גדולים,פרוסים לכיוון השמש, ובראשו ניצן שעוד לא פרח,עדיין לא הגיע זמנו.

בכל יום מימות השנה ביקרנו אותו.  השקנו ותיפחנו,השתוקקנו לרגע בו הוא יפרח.     באחד הבקרים טיפסנו על הגיבעה, אחזנו אחת ביד השניה,

כשגענו נדהמנו לגלות פרח גדול ומרהיב ביופיו.

ניצנוצי טיפות הטל שמצאו מנוח על עלי הכותרת, לכדו את עייננו ואת תשומת ליבינו. היינו קסומות, ויותר מכך, היינו מאושרות שיש לנו אחת את השניה.

עבר זמן ונעשינו עסוקות, לא מצאנו את הזמן לגשת אליו.ביקרנו אותו מידי פעם...כבר עבר הזמן ושכחנו ממנו...

 

הוא עדיין שם, נבול, חסר חיים.עוד מעט יעבור זמנו. הוא ישאיר את הזרעים שלו למרגלות גבעלו, למקרה שנחזור ונרצה להמשיך את דודורתיו.

 

 

 

 

 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

 

הקטע נמחק  וניסיתי לשחזר את מה שכתבתי. כמובן, שלא יצא כמו הפעם הראשונה. זה נהרס.

_ _ _

 

הצמח מייצג את החברות שלנו. כשהגעתי למושב -שתלנו את הזרע.עבר זמן והיינו יותר ויותר ביחד-הצמח צמח והתפתח. זה הגיע לשלב בו כיננו את עצמינו

"החברות הכי טובות"-כאן הצמח פרח. הוא היה מדהים.

לאט לאט התרחקנו-לא מצאנו זמן לבקר את הצמח. עד שכמעט נתקנו קשר- הצמח נבל.

אבל תראי, הוא השאיר לנו זרעים, אנחנו יכולות לשתול את החברות שלנו מחדש, היא תלבלב רק אם נתפל בה.

_

 

ראיתי את הפוסט שכתבת עליי, רציתי להגיב אבל 1,000 תווים לא מספיקים כדי לומר את מה שאני מרגישה וחושבת. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב.

אז התרחקנו,אז התנתקו, אז יש את חיכוך הזה בנינו.מתח. אבל זה זמני, זה יעבור. זה תלוי רק בנו.

אני לא מתרחקת בכוונה, אני לא מנסה להוציא אותך מהחיים שלי, את מבינה? מאז שאין לי בית משלי אני מחפשת את הפרטיות שלי.השתנתי והסתגרתי בפני כולם, את מבניהם,אבל לא מבחירה.

יש לנו שתי אפשרויות,או להניח לזה ולראות מה יהיה, או לתפח את הקשר שלנו, לנסות להחזיר את החברות שהייתה לנו.

      

אז..........? את באה לזרוע זרעים? P=

 

-אני אוהבת אותך-

נכתב על ידי , 3/12/2007 21:21  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של -I'm Not Okay- ב-30/12/2007 23:08
 





29,276
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , שירה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאישה בלון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אישה בלון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)