היום,הבנתי מש'ו...

אני לא שייכת לכאן! זה לא מקומי!

אני לא חלק מהפאזל הזה...אני חלק ממש'ו אחר...

הבעיה?

שעדיין לא גיליתי ממה....

אני רוצה ללכת...לא מעניין אותי לאן...

פשוט למקום שאני לא אתקל בו באנשים מוכרים...

ללכת...אבל לא לבד...

עם מיש'ו שאני יודעת שאני אוכל לסמוך עליו...

השאלה היא...:

האם יש אחד כזה?

האם אני ימצא אותו יום אחד?

אני מחפשת אותך...איפה אתה?!

אולי כבר ראיתי אותך?

אולי אני מכירה אותך?

אני מחפשת...אחרי שרדי העקבות שהשארת...

אני בדרך הנכונה?

אולי טעיתי בפניה?

עדיין נשאר בי החלל הזה...

הספק הזה...

שאולי אני לא ימצא אותך לעולם...

למרות ש...

אולי אני מכירה אותך....

אני חושדת שאתה לידי...

אני חושדת לשימך...

אני חושדת שזה אתה...

אתה מבין רמזים?

האם תוכל אי פעם למלא את החלל הזה שבלב?

לנסות לתפור את הצלקת הפתוחה...?

אני לא בטוחה...אני חושבת שאולי...

שאולי אני מתחילה להרגיש שוב אהבה?

לא...לא הגיוני...אחרי כל הכאב הזה!

זה לא הגיוני!

או שאולי....כן?

הראש המבולבל שוב קורס לרגליי...

ושוב ההרגשה שאני לא מוכנה להמשיך כאן יותר..

אני לא חלק מכאן...אני לא חלק מהמקום הזה...!

עכשיו הבנתי חלק ממה אני...

אני חלק...

...ממך...

ילדה?

אני מקדישה לך את הפוסט(אוקיי אז החלטתי לא למחוק אותו...חח)

תשמעי...אני מפחדת לומר לך את מה שאני כותבת כי אני יודעת שתתנפלי עליי בלי לתת לי צ'אנס לדבר...

אולי מה שאני הולכת לומר לא נכון,אבל בכל זאת...

בזמן האחרון עובר עלייך מש'ו....את לא יודעת מה,אבל אני כן...

עוברת עלייך תקופה לא קלה,אבל היא גוזלת ממך את רוח החיים,את הכוח לעשות עם עצמך מש'ו...וזה חבל...כ"כ חבל...

את צריכה לקחת אחריות על מעשים שאת עושה,ולא לעשות אותם ואז לברוח מהאנשים...

את לא יכולה לברוח מהאנשים האלה לנצח...

את אומרת דברים ואז מתחרטת שאמרת אותם,או שאת מתחילה לבכות...ואת רוצה להמשיך לומר את הדברים האלה...

את גורמת לעצמך סבל את לא מבינה?

את לא מקשיבה לי אפ'פעם בזמן האחרון...לשום עצות שלי...וזה פוגע בי נורא!

אני מרגישה שבזמן האחרון מה שעובר עלייך גרם לנו להתרחק...

את שלילית,פסימית ואנטי בנוגע לכל דבר...וזה הורג אותי!

אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות איתך יותר כלום!

אני לא חשובה לך יותר? לא אכפת לך שהחרא תקופה הזאת גורמת לנו להתרחק בחצוניות כזאת!?

לא אכפת לך?

את חושבת שאני לא מבינה אותך...אבל אני מבינה אותך יותר מידי...

אני מנסה לומר דברים ואת? פשוט לא מקבלת אותם...

לא ראית במזכירות איך היינו? לא היה לי כוח יותר! דוגרי...זה פשוט נמאס עליי!

כשאנחנו הולכות לאנשהו זה רק אחרי שעות של ניסויים בלשכנע אותך!

לבסןף,אחרי שאני משכנעת אותך (לפעמים) את לא רוצה לעשות עם עצמך כלום...

פשוט לשבת כמו נציב מלח...לא לעשות כלום!

אחרי מה שהסברת לי אתמול העיניין התחיל להתבהר...ואני מכבדת את התקופה הזאת ש'דרסה' אותך

אבל שוב...את פשוט לא מנסה להקשיב לעצות שלי...

ואני יגיד לך ברצינות..:

אתמול הייתי הילדה הכי עצבנית בעולםםם!

נמאס לי שזה צריך לעלות על חשבון החברות שכ"כ חשובה לנו...את לא רואה שרק בגלל זה אנחנו מתרחקות?

אני כן...וזה עצוב! וחבל! וגורם לי להרגיש רע!

מקווה שהצלחתי להבהיר לך את המצב...

שבת שאלום =]

ואל תשכחי דבר אחד....

כל מה שאנחנו עוברות...?

אני עדיין נשארת אוהבת אותך הכי הכי בעולםם :P

אני עכשיו אחרי טקס...

הייתי נציגת הכיתה והנחתי זר...

ראיתי את כל הזרים שהיו מונחים,אחד לצידו של השני,אחד תמך בשני...

ככה הם היו גם רגע לפני שנפלו...רגע לפני שנפלו וזכו לנשימה האחרונה שלהם...

לא הכרתי אותם,וגם לא אכיר כנראה לעולם....

לא ראיתי אותם מיימי,לא שמעתי את קולם  מעולם,וגם לא ראיתי גישתם לחיים...לחיים שהפנו להם את הגב...

הדבר האחרון שניצב מולי...הזיכרון שלעולם לא היה...הזיכרון שמעולם לא זכרתי...הזיכרון שבעצם הינו תמונה...

התמונה שמתעדת הכל...את כל דרך החיים שלהם...מבלי לומר מילה,מבלי לשמוע מילה הכרתי אותם...

נשמעת הצפירה....

אני עומדת,כולם עומדים...אני,בלי בושה מרימה את ראשי...

מסתכלת על כולם,עומדים עמידה יציבה,ידיים משולבות מאחורי הגב ומרקינים את ראשם לריצפה...

וחושבת לעצמי: כל ארץ ישראל עומדת עכשיו לזכרם של כל הנופלים...

כל הארץ,עומדת באותה עמידה 'מכובדת'...אני לא יודעת...זה נתן לי הרגשה ממש טובה...

סופ'סוף אני מבינה את המשפט "עם ישראל אחים"....סופ'סוף אין חלוקת דעות...אין מריבות...אין שטויות!

סופ'סוף כולם כאן לאותה המטרה...לזכור אותם..

כמה שירים שכתבתי לזכר הנופלים...[אני מצטערת אם הם לא מש'ו...כתבתי אותם בכיתה ה'!]