היית לי ים, היית לי רוח והיית לי סביון אבל מעולם לא היית שלי. תמיד היית מושאל מן הטבע. נתון לפרא,
אך לעולם לא ניתן לביות. לא משנה כמה ניסיתי לאלף, שהלב שלך יהיה יותר מאיבר שמזרים דם, שיוכל
לאהוב. לאהוב אותי. כשהיית ים, פחדתי שתקבל את תכונות הגלים, שלא תהיה עקבי, שתלך ותחזור.
שתשנה את קו החוף שלך בכל חצי יממה ולא אצליח לעמוד בקצב. פחדתי שאטבע בך, ולא אשאר לי
מעצמי. זה היה עוד בדייט הרשמי השני, שלא הבנתי שאתה ימה. שאף רוח לא תרומם את גליך, גם לא
אני.. כשהיית רוח בעצמך, ניסיתי לתפוס אותך בשתי ידיי, ללכוד אותך כאילו היית פרפר. ניסיתי להושיב
אותך על אובניים וליצור ממך משהו מוחשי, שיוכל לגעת בי כמו שאני צריכה. ערבבתי בך מים ובוץ,
השתוללת, זה היה לך מוזר, מישהי שמעצבת אותך פתאום, אבל כל התזוזה הזאת שלך, רוח, גרמה לכל
החומרים להתערבל ולהיות לי לחימר נוח לעבודה. לאחר עבודה רצופה של זמןמה, יצרתי לי ממך פסל,
שאוכל לגעת ולאהוב מוחשית..אבל מעולם לא חשבתי שכעת אתה מאובן ולא מסוגל להראות לי את
האהבה שלך חזרה. ואז נהיית לי סביון, כה זמני וכה עדין. כה חד פעמי. להשתמש בך כדי זכור שאני עוד
מסוגלת לאהוב ולחזור ולהאמין באהבה, ולך שזה בכלל אפשרי ולא מיתוס, להשתמש בך ולנשוף ולהמשיך
הלאה, בלעדיך.. למצוא מישהו שלא יהיה חלק בלתי נפרד מכל עולם שאני לא חלק ממנו.. השתמשנו אחד
בשנייה ונגמרנו. כל פעם שעולה בי המחשבה שבעצם מעולם לא היית שלי, גורמת ללב שלי לעלות במעלי
הגרון, כעת הוא תקוע. כמו התפוח של שלגיה, תקוע בגרוני ולא נותן לי לנשום. ואני מחכה לך, שתנשק
אותי, אשתעל מעט, והוא יחזור למקומו, מתאושש מהפחד של לאבד אותך. אבל אני חיוורת וחסרת הכרה,
עם ידיים משולבות ורגליים מתוחות, ואתה לא מגיע, לא אתה ולא הסוס הלבן שלך. ובסופו של דבר, כל
הבנות עירוות צבעים עד שהנסיך שלהן הולך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
