אם הייתי יודעת כמה זמני הסביון, הייתי שואפת את משאלתי חזרה פנימה. 

שומרת את בקשותיי המוגזמות בחלל ריאותיי שכבר דחוס בהן די ויותר.

אם הייתי יודעת כמה זמני הוא הסביון, הייתי מצמיחה עוד עשרות ידיים , ואוחזרת בכל זרעון שמאיים לחמוק ממני.

הייתי מפלגת את עצמי, לעשרות 'אני' קטנות, שכל אחת ממני תחבוק כל אחד ממנו.

הייתי עוצרת נשימה, שלכדי שאיפה מוגזמת אבריח אותו.

הייתי מקערת את כפותיי, להגן עליו מפני רוח השדה הרודפת, ונהנת להכריז על בואה בשריקה מצמררת.

הייתי מדמימה פעימות, חלילה שההדף שלהן ירעיד אותו ויפורר אותו מאחידותו.

הייתי שולחת את בקשותיי אל החיפושית השכנה, אל הריס הנושר, אל הכוכב המתאבד.

אם הייתי יודעת כמה זמני הוא הסביון, הייתי חולבת צוף מפרח ומדביקה אותו אל עצמו.

אם הייתי יודעת כמה זמני הוא הסביון, לא הייתי טורחת לקטוף אותו בעדינות, תוך כדי ריכוז מוגזם, שלא יתפרק בין ידיי.

הייתי עושה את כל אלו ועוד כי לעולם לא הייתי מנחשת, שלסביון משאלה משל עצמו.

להפתח מקמוצתו ולהזרע באופק.

אם הייתי יודעת כמה זמני הוא הסביון, כי זה מה שמבקש הוא להיות..

להיות זמני.

אם הייתי יודעת.. הייתי משאירה אותו בגבעולו בארץ, וכשיבקש, נושפת עליו.

אם הייתי יודעת..

לא הייתי מתאהבת בדבר כה זמני..