שרועה על הריצפה כלא נמצאת.מתאחדת עם הרוח,מחפשת אחר טיפת הגשם האחרונה בשעת בצורת.

השמיים מתכהים,מתגלה כוכב ראשון, ובעודי מהופנטת מהילתו המאירה על עורי,שוקעת בלא נודע...

המחשבה שנשכחתי ונותרתי זרוקה על פיסת הדשא הזו,המחשבה שאיני עוד חלק ממעגל החיים,

מעוררת את הכאב ומעוררת את האכזבה מעצמי,שלא הייתי מספיק חזקה כדי להשאר כעוד אחת בחולייה.

ידי מושטת כלפיי מעלה,מנסה בכל כוחה לגעת באותו הכוכב,היא נראית קרובה מתמיד אך רחוקה מידי כדי להגיע.

ולפתע ממולי נראית מראה.מתאמצת לקום אך ללא הצלחה.שוב אני שומעת את הפיזמון החוזר "את חלשה מידי בכדי לשרוד..."-

פעימות ליבי מאיצות,דמי החם זורם בעורקיי בשיא מהירותו,כפות ידיי מתכווצות לאגרוף וכל הכעס שבי נאגר בהן.פסקתי להכנע!

מכריזה ששבתי לזירת הקרב והפעם אני אוכרע כמנצחת.

המראה נשארה באותו המקום,מחכה שאבוא ואביט בה.אני מתקרבת אליה ומתבוננת לתוכה.

אני רואה מעין דמות-שחומת עור.שערה שחור,מעט גולש וארוך.עינייה עמוקות ומדברות בשם עצמן.

ריסייה ארוכים על מנת לנקות במצמוצן כל זיכרון צורב.

לחיה מעט מלאות ורכות.שפתיה דקות וממלמלות בשקט.

הדמות נעלמה ובמראה הופיע מעין סירטון.הסירטון היה לי מוכר עד שהבנתי-

הסירטון שיקף את כל מסע חיי האומללים,וגרם לי להבין-אני באמת לא שייכת.

המראה נעלמה והותירה אותי לבד,שוב.מתהלכת סביב מחוגת חיי.אין לי מושג לאן רגליי מובילוות אותי.אני פשוט הולכת בכיוון אחד-למטה.

ושוב אני שרועה על הריצפה כלא נמצאת,מתאחדת עם הרוח,מחפשת אחר טיפת הגשם האחרונה בישעת בצורת.

"את חלשה מידי בכדי לשרוד..."-אין שגוי בפיך.איני עוד חלק ממעגל החיים.

יצאתי מנוצחת.

אני יושבת לתוּמי,בוהַה באינסוף שלא מוצג מולי.

ואז אני מבחינה,מסביבי לֵבנה על לֵבנה.מבצר אטום החוסם כל קרן שמש שבורה.

מבודדת מהעולם ומבודדת מחיי.לא מודעת לַמתרחש בחוץ.

נאבקת בחושך ומנסה לזהות עַצַמים למינהים,אבל אני רואה רק אינסוף של כלום.אינסוף של שממה.

ראשי הכבד החל לדמיין קולות,קולות הנשמעים מכל מקום וּמגיעים משומקום.

הקולות מתחזקים,הלחץ מקשה עליי לנשום,ועיניי מחפשות במרץ וּללא מנוח את מקור הרעש,אך לא נגלה דבר מלבד איסנוף של כלום.

הקולות מתעצמים,אישוניי מתקווצים וידיי החפוזות ממששות את כותלי המבצר בכדי לחפש פתח להמלט ממנו.

מתוך הקולות הלא מזוהים נשמעת צווחה מחרישת אוזניים-

מישהו...מישהו זקוק לי.מישהו קורא לנשימתי לשוב,אבל אני כלואה במבצרי.מצטערת לא אוכל להציל את נשמתכם כששלי אבודה.

כוחי אזל.אני מותשת מהחיפושים אחר השער שלא קיים.נשענת על ידיי הדקיקות,אך הן חלשות מידי ואינן יכולות לשאת בכובד גופי הדליל.

חופרת גומה במימדי גופי,נשכבת בזהירות על גרגירי החול החממים ומתכסה בהם,בכדי שירפאו את כויות הקור.

עוצמת את עיניי ומאשרת לדמעות סוף-סוף לרדת עד שימצאו מנוח.

לא חשה בזמן החולף.כל שנייה היא נצח נוסף שנגבה עליי להשאר כאן,כלואה בין כותלי המבצר.

מותירה את הזיכרונות,את האנשים וכן...גם אותך אני מותירה מאחורי, כלא היית מעולם.

קורות חיי נמחקו ועתידי ללא תקווה להתקיים.

עתידי לא ישוכתב לעולם.