הייתי אומר לך "הסירי דאגה מעל ליבך", אך עלי לבקש ממך לשאת על ליבך גם את שלי.  כשהייתי ילד, אודם בצבעים סימן לי את פורים, מכנסיים מנומרים בכתמי ירוק העלו בי תקופה בתיכון שחשבנו שזה מגניב. מחסנית הנשק שלי הייתה טעונה במים והמילה "מלחמה" נאמרה כששמנו קלף שערכו גבוה יותר מהקלף של מי שמשחק מולנו. עברו מאז לכל הפחות 9 שנים, כל אלו נשארו זיכרון ילדות יפה דחוק אי שם בין דברים שקרו אך אין לי כבר צורך בהם. מחסן כמעט ללא גישה במוח שלי. ומה שנשאר מהם זו אסוציאציה של מלחמה אמיתית. אלמנטים של אימונים בצה"ל. והיום אני חייל. הייתי אומר לך "הסירי דאגה מליבך", אך יהיה זה תעתוע. כי אותה ההסרה תסמן ידיעה בטוחה שיהיה בסדר, אך תאמיני לי, אני דואג אף יותר ממך שאולי לא יהיה. אם הייתי יכול הייתי מחליף את הנשק שבידי ברובה מים. ומוריד מהנפש המתבגרת בכוח, כמה קמטים.

בשטחי הכינוס אין אור, רק שמיים. ועליהם אנחנו כבר לא נלחמים כי הם גדולים מאיתנו. אני מסתכל עליהם ומנסה למשוך את עורם החלק והנקי ממשחקי גבולות אל הארץ המקווקוות. ואלו הרגעים שאני מסכים לעצמי גם לבכות. הייתי אומר לך "הסירי דאגה מליבך", אך דאגה זה הרגש הכי לגיטימי במלחמה. אני נותן רק לו לגיטימציה, לא לשנאה ולא לרצון נקם.  

המוסיקה היחידה שאני שומע היא משיכות הרקטות על פני מיתרי השמיים, שמלווים בקולות הבסים של כל נפילה. ולעיתים רחוקות, אם אני עוצם עיניים ומתרכז בלחן, אני שומע קול שופר מצונן עולה ויורד. ובין שורות התווים אני קורא מילים בשתי שפות. לכולן אותו הפירוש, כולן מכוונות למישהו אחד למעלה. כולן קטועות מבכי או שנוקות מפחד.