סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות את "זהויות במדים" של אורנה ששון-לוי. בגדול, מה שששון-לוי עושה בספר זה ניתוח סוציולוגי-מגדרי של ארבע קבוצות חיילים: ה"אידיאל", החייל הקרבי, מייצג הגבריות הישראלית ה"מושלמת", ושלוש ה"סטיות" המגדריות: חיילות בתפקידים "גבריים", חיילים בתפקידי "צווארון כחול" (נהגים, טבחים וכו') וחיילים בתפקידי "צווארון לבן" (ג'ובניקים של הקריה, נניח).

הספר מצוין, אבל לא עליו רציתי לכתוב. (אפשר לקרוא ביקורת די נרחבת עליו כאן). רציתי לכתוב על התחושה שחוויתי כשקראתי אותו.

מטבע הדברים, כחייל קרבי במיל', עניין אותי ביותר הפרק על החיילים הקרביים. ששון-לוי מתארת באמצעות ראיונות עם חיילים קרביים בסדיר ובמיל' את צורת ההשקפה שלהם על השירות הצבאי שלהם ושל הקבוצות האחרות. זה היה מעניין מאוד, כמובן, אבל התחושה שחוויתי בזמן הקריאה היתה שונה.

זו היתה מבוכה. וגם אכזבה - מעצמי.

ששון-לוי מדגימה היטב את המניפולציות של השיח הקרבי על החיילים כדי שיתפקדו בצורה יעילה יותר במסגרת: תפישת הציות המוחלט כמשמעת עצמית וכהגשמה, טיפוח התחרותיות בין הגדודים, האלהת דמות המפקד כאידיאל לא אנושי,שנאת הג'ובניק וכן הלאה. המבוכה שחשתי נבעה מכך שאת רוב המשפטים שהשמיעו החיילים בספר הם משפטים שאמרתי והאמנתי בהם באמת ובתמים.

מביך לגלות, כאדם שיש לו איזושהי מידה של מודעות עצמית, עד כמה אתה מאולף. עד כמה שלמרות "השנאה" למערכת הצבאית, שכ"כ מקובלת על חיילים (ועל חיילים משוחררים בוודאי) הצליחו להטמיע בך את התודעה של החייל. עד כדי כך, שאפילו היום (3 שנים אחרי השחרור) אני מתמלא זעם כשאני רואה ג'ובניק עם תיק קטן ברכבת או חייל עם כפתור פתוח.

מאכזב מאוד.