(על נאומו של גיל לינג, שפורסם באתר הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב)

ההכרות שלי עם גיל שטחית מאוד - שרתנו זמן מה באותו גדוד ואנחנו מחליפים "שלום" נימוסי כשאנחנו נתקלים זה בזה במסדרונות של גילמן. כמובן שאין לי כוונה לפגוע בו או בזכרם של חללי המלחמה. אבל יש כמה דברים שאי אפשר להתעלם מהם. (ההדגשות בציטוטים שלי).

"מה אני כעת? אני אזרח או חייל? שנה אחרי המלחמה, צו הקריאה שוב מתדפק על תיבת הדואר, ושוב אני מוצא עצמי על מדים. מעולם לא הייתי חייל יותר מעכשיו. מעולם לא השתחררתי – אני חייל עם חופשות ארוכות באזרחות".  

כאן מבצבץ לראשונה ראשו של המיליטריזם."צבא העם" (צבא של אזרחים) חושף את פרצופו האמיתי כ"עם הצבא" (חברה של חיילים וחיילים בפוטנציה).

"מלחמה היא שעת השיא של הלוחם. כל שירותו הצבאי הוא התאמן לרגע הזה, הוא התחנך לרגע הזה. לא נשאר לי אלא לצפות שרגע זה יגיע, ולהפוך את המלחמה לשעתי היפה ביותר בשירות. מה שחיכיתי לו בשירות הסדיר הגיע בשירות המילואים"

הלוחם מחונך לצפות למלחמה, לרצות בה. הוא "מצפה" שהיא תגיע. היא "שעתו היפה". המלחמה היא רגע נכסף לא רק בזמן השירות הצבאי הקרבי השוחק והמשעמם, אלא גם כאשר הוא אזרח (או חייל עם חופשות ארוכות באזרחות).

"לזכור את המלחמה, ולהרחיק את הזיכרון שלה מכל ויכוח סרק, שמאיים לטשטש את הזיכרון הטהור שלנו ממנה; גם בעוד שנים ארוכות אני רוצה שנזכור וניזכר בגבורה ובעוצמה, בתופת ובכאב, ברעות ובאחוות הלוחמים. אני רוצה שנזכור את הלוחמים ואת החיילים, אלו שעשו את המלחמה ונלחמו, שבעבורם המלחמה הייתה רגע שיא."

בניגוד לזכרון ה"טמא" של המלחמה, הנגוע ב"ויכוחי סרק" (האם היתה נחוצה? האם היתה לטובת אזרחי המדינה? האם הצבא היה מוכן?), קיים זכרון טהור. אין זה זכרון של מוות ופחד, ייאוש ושנאה. המלחמה היא אירוע של גבורה והתעלות. היא רגע שיא עבור החייל-אזרח.

אינני פציפיסט. אני מכיר באי-שלמותה של המציאות בה אנחנו חיים, ובכורח להגן על אהובינו ומשפחותינו. אבל השתלטות השפה ודרך המחשבה הצבאית, המקדשת את המלחמה ומאמנת את חייליה לראות בקרב את הגשמתם העצמית, מבלי לשאול שאלות, מסוכנת - לצבא ולחברה כאחד.

המלחמה היא אמצעי - לא מטרה.