| 9/2007
על ההשתמטות
אני באמת האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו למניפסט לאומני מתלהם נגד הנגע המוסרי של ה"השתמטות". יש מעט מאוד דברים שאני מתעב יותר מהטרנד המכוער החדש של רדיפת "המשתמטים", כאילו חמשת האחוזים העלובים האלו (כן כן, 5% - זה המספר האמיתי בניכוי החרדים, הלא-מתאימים בריאותית ובעלי העבר הפלילי) הם הגורם להתדרדרות המוסרית ולאווירת הנכאים לאופפת את ישראל בשנים האחרונות. אני אפילו מחבב את ג'קו, וגם אם לא הייתי מוריד סטירה לרמי קליינשטיין, אני חושב שמגיעה לו לפחות עין עקומה ו"נו נו נו" עם האצבע על קטע הראפ הפתטי שלו ב"שביל הבריחה".
אבל יש רגעים שבהם מתעורר האלעזר שטרן הקטן שבתוכי. במסיבה בשבת פגשתי מכר (נכנה אותו ב') מתקופת התיכון, שידעתי שהתחמק משירות צבאי על פרופיל 21. דיברנו קצת על לימודים ועל תואר שני, ופתאום פלט ב' ברברבנות-מה: "מה רע לי? גיל 25 עם תואר שני".
הוריד שצץ לי במצח באותה שנייה לא היה זעם קדוש על הבגידה שלו בערכי המולדת. זה היה כעס קטנוני, אנוכי וילדותי, אבל מוצדק. כעס של מי שלקחו ממנו משהו בלי רשות. ב', עם להשתמש במטפורה מימי הצבא העליזים, הוא מאלה שהולכים ליד האלונקה וצועקים "קדימה", אבל אף פעם לא באמת סוחבים.
בזמן שאני ואתה ואת סוחבים את האלונקה המסורבלת, המעיקה, ואולי המיותרת של צה"ל, הוא סוחב לכל היותר לפ טופ.
מכעיס.
ומעניין לעניין, באותו עניין. באחד הלילות נתקלתי בטקסט הבא, המתאר את הסיבה האמיתית לתופעת ההשתמטות ואת הפתרון הנכון לה. אני מכריז בזאת על תחרות: מי שיוכל למצוא קטע המשלב בשלמות כל כך סגידה לצבאיות, מיסטיקה בגרוש, זילות השואה ואת טרנד ההשתמטות, יזכה בקריסטל נוגד-אושוויץ מתנה.
שנה טובה לכולם, ושישמור אותנו האל הטוב מפני הטיפשות.
אנרגית הקריסטל בשרות ה"משתמטים" מצה"ל
מאת: ד"ר דורית לב N.D נטורופטית, רפלקסולוגית, מטפלת ברפואת תדרים וברפואה קוואנטית, מורה לרייקי ולליטריאן
בחור צעיר מגיע לצו ראשון או לבקו"מ, ופתאום הוא רועד כולו ומתמוטט בלי כל סיבה נראית לעין. הרופא בודק – לא מוצא מאומה. הפסיכיאטר משחרר מצה"ל, מבלי שהוא מסוגל להצביע בברור על שורשי ה"בעיה". לפעמים זה קורה במהלך הטירונות – הנשק, הצעקות, הפקודות – והחייל הצעיר חדור המוטיבציה, בלי כל אזהרה מוקדמת, מגיע לאשפוז, או מתחיל להתנהג בדרכים שיובילו לשחרורו המוקדם. לעיתים, הטריגר הוא סבל וקושי של חייל אחר במחלקה.
רבים בציבור נוטים לשפוט את הנוער ה"מפונק", ה"חומרני", ש"חושב רק על עצמו", ה"פרזיט" וכדומה. ה"משתמטים" עצמם "ממציאים" סיבות מגוונות לאי-השרות. (מצפון, פציפיזם, וכל מיני "המצאות")
מה קורה כאן? איך ניתן לעזור? אין בידי כל התשובות (הן ממשיכות להגיע). ברצוני לשתף אתכם בהבנות שקיבלתי, וכיצד אנרגית הקריסטל יכולה לעזור.
מחקרים רבים מוכיחים שהתדרים, אותם ספגנו בהיותנו עוברים, משפיעים מאד על תפקודנו במשך חיינו. כשמשמיעים מוסיקה קלאסית רגועה במדגרה, מקבלים הטלה רבה ואיכותית יותר של התרנגולות שבקעו מהביצים ה"מוסיקליות". רבים מאלה שהיו בבטן אמם במלחמת יום-כיפור גדלו עם חרדות בלתי מוסברות. דור המתגייסים בשנים האחרונות חי תחת ההשפעה של ה"ראש הקטן" אחרי 73, ושל התנועה השוללת את ישיבתנו בלבנון אחרי של"ג. אלו תדרים, שנטבעו עמוק בשדות האנרגטיים של הילד, בלי ידיעתו והבנתו – ומשפיעים היום על תפקודו. (אני לדוגמה שמעתי "הכבש ה16", ועד היום אני אוהב עוגות גבינה)
ההסבר הנ"ל מאפשר לנו להבין חלק קטן של התופעה. למה לזרם הפקודות בקול נוקשה, או לסבל של אחרים ישנה השפעה כל-כך קשה? כנראה שעיקר התשובה לכך היא: אנרגית השואה. (ברור!)
רבים מהחיים עמנו כאן, היום – היו בגלגולם הקודם בשואה. רובם יהודים. חלקם קצינים נאציים. (אין חוגרים נאציים?)
היהודים נשארו עם "החתמה" קשה לגבי נשק וצעקות של מפקדים. סיטואציה זו מעלה את טראומת הגילגול בשואה והם לא מסוגלים לעמוד בה. "תיקון בגילגול" – לא מצליח להסיר את אנרגיות השואה – בשבילן דרושה "טכניקה" אחרת – ואנרגית הקריסטל מאפשרת אותה.
יצא לי ללוות במשך 3 שנים נערה מקסימה ומוארת, שמגיל 15 הרגישה שהיא לא יכולה להתגייס לצה"ל. מתוך שיחות ברמת השכל, היא הבינה, שלמרות שהדרך היחידה לפתרון הסכסוך היא מתוך חמלה, אהבה וכבוד הדדי, הרי שבתנאים הנוכחיים, אזרח במדינת ישראל לא יכול להשאיר לאחרים להגן עליו. משהבינה זאת – החלה במסע ארוך ועמוק, נפשי ונשמתי, שהביא אותה ליכולת להתגייס. המפקדות בטירונות היו נחמדות ורגישות (כל הכבוד ותודה להן ול"מחנה שמונים"). הן הבינו את קשייה ומאד תמכו בה. אפילו, אפשרו לה – לירות ולבכות. המפגש עם הנשק היה קשה – אבל, שעתיים של בכי אחריו החזירו אותה "לפסים". בחורה חזקה אחרי הרבה הכנה. אבל, אז, כשנדמה שהפרק הזה הסתיים, ללא הודעה מוקדמת – הביאו המכיו"ת את הנשק לניקוי – ואז באה ההתמוטטות. אני הוזעקתי להגיע לבסיס ולעזור. באותה תקופה עוד לא קיבלתי את ה"טכניקה" לביטול אנרגיות השואה. לקראת יום השואה – סוף, סוף הגיע הידע. טיפלתי בה. ביום הזיכרון, ניצבה שעתיים עם נשק ליד האנדרטה בבסיס – כאילו היה זה מקל פשוט – הטראומה נעלמה והיא יכולה להיות מאושרת בצבא.
לחלק מהיהודים, הסבל הקשה מנשוא הגדול ביותר – היה לראות את הסבל וחוסר האונים של בני משפחתם/קהילתם. היום, בהיותם חיילים, הם מסוגלים לעמוד ב"טרטורים" ולחצים בקלות יחסית – אך, בראותם חייל אחר במחלקה מתקשה וסובל – הם מתמוטטים – ואיש לא מבין למה.
ישנן נשמות שזוכרות גלגולים קודמים כחיילים ש"פשעו". נשמה כזו מפוחדת מהאפשרות ש"תיפול" שוב. שהשרות ב"שטחים" יחזיר אותם לסיטואציה בעל הכוח המהרס.
"מצב" נוסף, שאני מזהה לא פעם – הוא של צעיר, שאמנם לא חווה בעצמו גלגול כגון אלה המתוארים מעלה, אך לשדותיו האנרגטיים "פלשה" "אנרגיה זרה" הנושאת התדרים הנ"ל. התוצאה דומה מאד.
אנרגית השואה חרגה מגבולות ה"משחק" בין האור לחושך (ראה המאמרים: "אנרגית הקריסטל בשרות ביטול אנרגית השואה", ו"על האור ועל החושך"). כדי לבטל את אנרגית השואה, יש צורך באנרגיה שמגיעה מעולם אחר, מגבולות אחרים.
| |
|