"Just as compulsory primary education created a market catered for by cheap dailies and weeklies, so the spread of secondary and latterly tertiary education has created a large population of people, often with well-developed literary and scholarly tastes, who have been educated far beyond their capacity to undertake analytical thought". (Sir. Peter Medawar, The The Phenomenon of Man)"

"אינני יודע דבר מלבד עובדת בורותי" (סוקרטס, מצוטט אצל דיוגנס לארטיוס).

לפעמים, ובעיקר מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עולה בי החשש שמא אני אחד מאותם הבורים המשכילים עליהם מדבר מדוואר. החשש הזה תוקף אותי בעיקר בקורסים שבהם לומדים הוגים שונים, המייצגים תפיסות שלעתים הם מנוגדות. האם אני אמור להיות מסוגל להתווכח עם ההוגים האלה? איזה סיכוי יש לי מול כח השכנוע של גאונים, גם אם המרצה יטען לאחר מכן שהם טועים?

לפעמים אני חושש שהדעה שלי מושפעת יותר מדי מהמאמר האחרון שקראתי.

לפעמים אני דואג שאני משתכנע כל כך בקלות, עד שהדעות שלי כבר סותרות אחת את השנייה. איך אפשר להסכים גם עם מרקוזה וגם עם פופר? גם עם מילס וגם עם ניבור? זאת חוכמה מאוד קטנה מצד סטודנט בתואר ראשון, שהתחנך כל חייו במסורת דמוקרטית, לקטול את אפלטון כטוטאליטריסט או את הובס כמשרת האבסולוטיזם. זו לא ביקורת אמיתית. בדיוק כמו שילד חילוני ממוצע לא פוסל את הדת מתוך הרהור עמוק, אלא מכיוון שהיא סותרת את כל מה שהוא חונך להאמין בו. אבל איך אפשר לשפוט "מי צודק" בקרב הוגים מאוחרים יותר, שההיסטוריה לא עיכלה כבר בשבילי?

ואולי לא צריך בכלל "צודק" ו"לא צודק"? אולי זה יומרני לקבוע שאדם בן 24 צריך להיות בעל דעה מוצקה בכל נושא שגדולי הפילוסופיה דנים בו כבר מאות שנים, ללא הסכמה? אולי אני צריך להעריך את הפילוסופיה כמו שמעריכים יצירת אמנות: להתפעל מהשפה הרהוטה, להנות מהלוגיקה של הטיעון, להשתמש בה כתרגילי כושר למוח.

אבל האם זה לא מפספס את המטרה?