אני בבית. שלושה וחצי שבועות של "שכרון חושים" הסתיימו אתמול, ואני שוב אזרח עד להודעה חדשה.

מה למדתי (או למדתי מחדש) מהחוויה?

1. מדי ב' יוצרים שינוי תודעתי כמעט מיידי אצל הלובש אותם. עליתי עליהם כבר בבית כדי לחסוך בחתימות מיותרות, ומיד חזרתי למצב הצבירה הבסיסי של "החייל": עייף, מסריח, שבוז, רעב וחרמן (יש לציין שהייתי אחרי מקלחת וארוחת בוקר ושהמדים יצאו זה עתה מהכביסה).

2. כשאתה נכנס אל המסגרת הטוטאלית של הצבא, הניגוד החד בין החירות שלך כאזרח לבין הציות שאתה נדרש אליו כחייל הוא בלתי נסבל, במיוחד במילואים. כמו שאני רואה את זה, את ההתנהגות המתקבלת של חייל המילואים הממוצע יש להסביר במונחים שהתוו ההיסטוריונים של "פרויקט בוואריה", שדנו (להבדיל, כמובן) בסוגיית ההתנגדות למשטר בבוואריה בזמן הרייך השלישי. אני מצטט מתוך "נאציזם" של בעז נוימן בהוצאת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל (למרבה האירוניה):

".. הנחת העבודה ההיסטורית שלהם [של "פרויקט בוואריה"] היתה כי במשטר טוטליטרי כמו זה הנאצי עלינו להבין את תופעת ההתנגדות באופן הרחב ביותר, שכן מתקיימת במצב זה א-סימטריה קיצונית בין המשטר לבין האזרח. במלים אחרות, ככל שמשטר יהיה דיקטטורי יותר, כך עלינו, ההיסטוריונים, לכלול בקטגוריית ה"ההתנגדות" יותר ויותר תופעות.. במשטר טוטליטרי אפילו סיפור בדיחה על המשטר ייחשב ביטוי של התנגדות.

.. ברושט [מייסד הפרוייקט] סובר כי משטר טוטליטרי בעל יומרה לחדירה טוטלית אל תוך הספרה הפרטית והאינטימית מגדיר אינספור פעולות יומיומיות, רגילות, בנאליות, כיוצרות אפקט של התנגדות - אפקט של התנגדות ולא התנגדות ממש, מכיוון שלא היתה להן כל כוונה או מוטיבציה להתנגדות".

חייל המילואים חייב להוכיח לעצמו, גם אם באופן תת-מודע, שהוא אינו כפוף למערכת ולחוקיה. הוא ייצור "אפקט של התנגדות" על ידי כך שילבש חולצה צבעונית מתחת למדים. הוא יסרב לשים גומיות בגרביים. הוא ידבר בקשר שלא על פי כללי הנדב"ר הצהליים. כל זאת בזמן שהוא מוותר על חודש מזמנו ועל סכום נכבד מכספו (כ-5000 ש"ח לשכירים ו25000 לעצמאיים מדי שנה בממוצע) על מנת לשמש חטוף פוטנציאלי בגבול ירדן.

3. דבר נוסף שמשתנה מבחינה תודעתית הוא מושג הזמן. כל מי שחווה שירות צבאי מכיר היטב את ההבדל בין הזמן הצבאי לזמן האזרחי. הזמן האזרחי הוא "זמן יקר", הוא "זמן ששווה כסף", זמן שצריך לנצל כל רגע ממנו. זמן צבאי הוא זמן שיש לבזבז בשינה, בצפייה בטלוויזיה ובהתחמקות ממה שאתה צריך לעשות באמת.

4. שיר לסיום לשיפור מצב הרוח:

סיגל נחמיאס / אריאל הורוביץ

בשנים האחרונות יש אשה בחיי
כל חודש היא שולחת לי מכתב אישי במעטפה חומה
למעלה כתוב "מילואימניק יקר"
באמצע, עולמך חרב
ולמטה "בברכה סרן סיגל נחמיאס"

פזמון:

כך וכך ימים הסכים לתת לי אלוהים
וכבר שלושים לקחה סיגל נחמיאס
מה את ומי את
כך וכך ימים הסכים לתת לי אלוהים
וכבר שלושים לקחה סיגל נחמיאס
מה את ומי את

דווקא עכשיו אנ´לא צריך ש..
תבזבזי לי את הזמן
דווקא לבד
אני עושה את זה מצויין
מכתב רשום ממך הגיע
את קראת לי "היקר"
בלי בושה
ועל החתום
סיגל נחמיאס, שלישה

כך וכך ימים...

במבצעים יוצרת קשר
אחת יפה בשם שרית
הבאנו לקבורה שתי בירות נשר
בכוס בשרית
ושום דבר לא יצא מזה
שום דבר לא
שום דבר חוץ מסוף היום

במקלחות אני תמהה
עד איזה גיל נשווה
ונרחם על אשתו של ברנע
קצוץ הקנה
ובמיטה משתגע
חולם עליה
מעלה אותה באוב
אנ´לא התגברתי עוד עליה
לא כדאי לחשוב

וכבר שלושה לקחה סיגל נחמיאס
עוד עשרים ושבע... 

ביום שני אני יוצא (שוב) לחודש מילואים. עוד תשלום ריבית במשכנתא הכפויה של האזרחות הישראלית.

האמת היא, שכבר לא ברור לי כל כך למה אני עושה את זה. הרי כל כך ברור שקל מאוד לא לעשות מילואים אם רק מתעקשים מספיק.

אז איזו סיבה יש כבר?

אולי אני ילד טוב מדי?

במילואים הקודמים אני זוכר שתקף אותי פחד איום בתדריכים שלפני העליה לקו. הקצין דיבר על איומי פח"ע, על בקבוקי תבערה, על תחקיר של אירוע ירי בגזרה לפני כמה שנים.

"זה מה שעשיתי שלוש שנים?" - חשבתי בצלילות של אזרח על טמטום של חייל.

"אני לא מוכן לעשות את זה שוב. אני לא יכול לעשות את זה שוב. אני לא רוצה לעשות את זה שוב".

עשיתי את זה שוב.

חיפשתי בגוגל "מילואים" כדי למצוא סיבה, והגעתי למילואים בסבבה. שם, תחת "מיהו מילואימניק" הגעתי לטקסט הבא:

מילואימניק - קווים לדמותו של המילואימניק הישראלי

כשאומרים את המילים "מילואימניק" ו"מילואים" מופיעות אסוציאציות שונות שנולדו לפני שנים רבות בחיינו התרבותיים והפכו לסימני היכר ומאפיינים בולטים להלן כמה מהם :

 משחק השש בש בכדי להעביר את הזמן, יושבים החב'רה בין השמירות ומשחקים. אפשר להעביר כך מספר שעות ברציפות. הכלל אומר שהמנצח ממשיך לסיבוב הבא.

 הימנעות מגינוני נימוס במילואים נוטים להמעיט בנימוסין. רבים מהאנשים תופסים את שירות המילואים כהתנתקות מהשגרה ומהמסגרת המשפחתית, ורואים במילואים הזדמנות להשתחרר מהנורמות ממנהגים והרגלים שבחיי היום יום לא היו עושים.

 דוגמאות למילואימניק הטיפוסי: במראה לא מגולח, בעישון, דיבורים גסים, התנהגות גסה ( נפיחות ) ועוד

 אוכל מי לא זוכר את הקילוגרמים המיותרים והעודפים לאחר שירות המילואים. הרבה שמן והרבה בצק והרבה שטויות. הזדמנות לאכול מה שבבית לא נעיז, וחוץ מזה - הכי קל להכין...

 פיצוחים גרעינים, פיסטוקים, קשיו, גת ועוד' - כל דבר קליל שנכנס לפה ויעביר את הזמן בין השמירות. בדיחות וסיפורים הזדמנות להתעדכן בבדיחות חדשות

. סלנג בכל שירות מילואים, נוצרת שפה, המורכבת ממילים וביטויים שכיחים. לדוגמא: אחי, כולם אחים במילואים

 שוויון במילואים פוגשים אנשים מקצוות שונים בארץ, ממעמדות, ואמונות שונות. אך, ההבדלים מטשטשים ולומדים לחיות בצוותא, בשל המטרה המשותפת והשייכות המאחדת את כולם למשפחה אחת.

סוף ציטוט.

כמה מאכזב לגלות שהגלוריפיקציה של השירות הקרבי ושל המלחמה שורדת גם במילואים.

מה למדנו מהקטע החביב "מיהו מילואמניק", ילדים?

1. "מילואים" הם למעשה קייטנה לילדים מבוגרים, במימון ממשלתי מלא. שם ניתן להסיר מעלינו את "עול האחריות" של האזרחות ולחזור ולהתנהג כפי שאנחנו "באמת" - לעשן, לדבר גסויות, להפריח נפיחות לאוויר, לאכול פיצוחים ולהשמין. להיות גברים כמו שגברים צריכים להיות.

2. בניגוד למה שאתם אולי עשויים לחשוב, אין סכנה או אפילו לחימה במילואים. למעשה, הסיכון היחיד שאתה לוקח על עצמך במילואים היא ההפסד המשפיל במרס טורקי לאחד החבר'ה.

3. המילואים - והצבא בכלל - הם מקום טוב יותר מהאזרחות. בעוד שבאזרחות אנחנו אינדיבידואלים עם דעות ואמונות שונות, במילואים "ההבדלים מטשטשים". המטרה המשותפת מאחדת אותנו ל"משפחה" אחת. כולם "אחים" במילואים.

כמו שאמר ביל היקס המנוח זצ"ל (בתרגום חופשי ובקיצור הכרחי):

"נמאס לי מאנשי הצבא שמדברים על כמה שהם מוסריים וערכיים. תסתמו את הפה! אתם שכירי חרב, בריונים. שבו בשקט בצד, וכשנצטרך שתהרגו כמה אנשים חומים, כבר נודיע לכם".

(הקטע המקורי כאן)