"Just as compulsory primary education created a market catered for by cheap dailies and weeklies, so the spread of secondary and latterly tertiary education has created a large population of people, often with well-developed literary and scholarly tastes, who have been educated far beyond their capacity to undertake analytical thought". (Sir. Peter Medawar, The The Phenomenon of Man)"

"אינני יודע דבר מלבד עובדת בורותי" (סוקרטס, מצוטט אצל דיוגנס לארטיוס).

לפעמים, ובעיקר מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עולה בי החשש שמא אני אחד מאותם הבורים המשכילים עליהם מדבר מדוואר. החשש הזה תוקף אותי בעיקר בקורסים שבהם לומדים הוגים שונים, המייצגים תפיסות שלעתים הם מנוגדות. האם אני אמור להיות מסוגל להתווכח עם ההוגים האלה? איזה סיכוי יש לי מול כח השכנוע של גאונים, גם אם המרצה יטען לאחר מכן שהם טועים?

לפעמים אני חושש שהדעה שלי מושפעת יותר מדי מהמאמר האחרון שקראתי.

לפעמים אני דואג שאני משתכנע כל כך בקלות, עד שהדעות שלי כבר סותרות אחת את השנייה. איך אפשר להסכים גם עם מרקוזה וגם עם פופר? גם עם מילס וגם עם ניבור? זאת חוכמה מאוד קטנה מצד סטודנט בתואר ראשון, שהתחנך כל חייו במסורת דמוקרטית, לקטול את אפלטון כטוטאליטריסט או את הובס כמשרת האבסולוטיזם. זו לא ביקורת אמיתית. בדיוק כמו שילד חילוני ממוצע לא פוסל את הדת מתוך הרהור עמוק, אלא מכיוון שהיא סותרת את כל מה שהוא חונך להאמין בו. אבל איך אפשר לשפוט "מי צודק" בקרב הוגים מאוחרים יותר, שההיסטוריה לא עיכלה כבר בשבילי?

ואולי לא צריך בכלל "צודק" ו"לא צודק"? אולי זה יומרני לקבוע שאדם בן 24 צריך להיות בעל דעה מוצקה בכל נושא שגדולי הפילוסופיה דנים בו כבר מאות שנים, ללא הסכמה? אולי אני צריך להעריך את הפילוסופיה כמו שמעריכים יצירת אמנות: להתפעל מהשפה הרהוטה, להנות מהלוגיקה של הטיעון, להשתמש בה כתרגילי כושר למוח.

אבל האם זה לא מפספס את המטרה?

"ההחלטה דומה ללימוד מלחמת האזרחים בארצות הברית, על-פי גרסת הקו-קלוקס-קלאן"  (ח"כ אריה אלדד)

"מדובר בהחלטה אנטי ציונית המוחקת את ההיסטוריה היהודית וכופרת במדינת ישראל

 כמדינה יהודית. שרת החינוך נותנת לערבים לגיטימציה שלא להכיר במדינת ישראל כמדינית העם היהודי.

 היום בו קיבלה שרת החינוך את החלטתה הוא יום הנכבה של מערכת החינוך הישראלית". (ח"כ זבולון אורלב)

הימין הישראלי (שוב) כמרקחה. בספר הלימוד "לחיות ביחד בישראל", המיועד לתלמידי כיתה ג' במגזר הערבי, מופיעה הפסקה השערורייתית הבאה:

"בסיום המלחמה ב-1948, התגברו היהודים על הערבים, ונחתמו הסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל לשכנותיה... הערבים מכנים את המלחמה 'נכּבה', כלומר אסון כבד, ואילו היהודים מכנים אותה 'מלחמת העצמאות'".

אכן, נורא ואיום. שערורייה לשמה. מדובר במשפט הכולל בתוכו את המילה האסורה "נכבה" בצורה כה נבזית ומחוכמת, כך שאפילו הלאומן חמום המוח והבור ביותר לא יוכל לערער עליו. המלחמה הסתיימה ב-1948? נכון. היהודים התגברו על הערבים? נכון. נחתמו הסכמי שביתת נשק? גם נכון. אפילו הטענה שהפיכת מרבית עמם לפליטים נראתה לפלשתינאים כאסון, ולא כהזדמנות ליצור את שורת הדבקה הארוכה בעולם, נראית הגיונית.

"מה לעשות?" תולש הלאומן את שערותיו האחרונות בייאוש. אין לו טיעון אמיתי ומבוסס, גם לא על פי השקפת עולמו. אבל דחף קמאי מכריח אותו לעמוד על רגליו האחוריות ולחבוט באוויר, לא משנה כמה מגוחך הוא נראה.  וכך, מגיע זבולון אורלב לטעון, בשידור חי בשעת צפיית שיא, כי על ספרי ההיסטוריה לפרט עובדות, ולא לספר נאראטיב. 

עובדות,לא נרטיב. זבולון אורלב (ויקיפדיה)

לדעתו של אורלב, ההיסטוריה היא לא יותר מ"רשימת מכולת" של אירועים, שאין ביניהם קשר ממשי. א. היהודים נלחמו בערבים. ב. היהודים ניצחו. ג. מאות אלפי פלשתינאים נעלמו משטחי המדינה החדשה ישראל. ד. מאות אלפי פליטים הופיעו לפתע בירדן, בסוריה, בלבנון, ברצועת עזה ובגדה המערבית. כל נסיון לתאר רגשות, מחשבות, או כל דבר שמציג את בני האדם כיותר מעובדות סטטיסטיות הוא פסול, או לכל היותר, מוגבל להיסטוריה היהודית. "לא צריך ללמד נארטיב", אמר אורלב, "צריך ללמד את האמת". שהיא, כמובן, הנאראטיב שלו. כאשר הם זועקים "אסור שהחינוך יהיה פוליטי" הם מתעלמים מכך שכל חינוך הוא פוליטי, במובן הרחב של המלה.

מה גם, שהטיעון המפוקפק של הימין מציג את הנאראטיב שלהם כעומד על כרעי תרנגולת. אם כל מה שמונע מתלמידי ישראל הערבים לטבוח בשכניהם, או מילדי כיתה ג' היהודים להפוך בן לילה לטלי פחימה (או כל דימוי של "שמאל קיצוני" שעולה על דעתכם) היא הופעה של מילה בספר לימוד, אזי הציונות היא עמדה מפוקפקת יותר ממה שאחרון ה"שמאלנים" היה מעז לטעון. בעיני אורלב, אין הבדל בין מילה למעשה. עצם קריאת המילה "נכבה" הופכת אותך למאמין בנאראטיב, וממילא למחבל מתאבד/מחבק עצי זית.

סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות את "זהויות במדים" של אורנה ששון-לוי. בגדול, מה שששון-לוי עושה בספר זה ניתוח סוציולוגי-מגדרי של ארבע קבוצות חיילים: ה"אידיאל", החייל הקרבי, מייצג הגבריות הישראלית ה"מושלמת", ושלוש ה"סטיות" המגדריות: חיילות בתפקידים "גבריים", חיילים בתפקידי "צווארון כחול" (נהגים, טבחים וכו') וחיילים בתפקידי "צווארון לבן" (ג'ובניקים של הקריה, נניח).

הספר מצוין, אבל לא עליו רציתי לכתוב. (אפשר לקרוא ביקורת די נרחבת עליו כאן). רציתי לכתוב על התחושה שחוויתי כשקראתי אותו.

מטבע הדברים, כחייל קרבי במיל', עניין אותי ביותר הפרק על החיילים הקרביים. ששון-לוי מתארת באמצעות ראיונות עם חיילים קרביים בסדיר ובמיל' את צורת ההשקפה שלהם על השירות הצבאי שלהם ושל הקבוצות האחרות. זה היה מעניין מאוד, כמובן, אבל התחושה שחוויתי בזמן הקריאה היתה שונה.

זו היתה מבוכה. וגם אכזבה - מעצמי.

ששון-לוי מדגימה היטב את המניפולציות של השיח הקרבי על החיילים כדי שיתפקדו בצורה יעילה יותר במסגרת: תפישת הציות המוחלט כמשמעת עצמית וכהגשמה, טיפוח התחרותיות בין הגדודים, האלהת דמות המפקד כאידיאל לא אנושי,שנאת הג'ובניק וכן הלאה. המבוכה שחשתי נבעה מכך שאת רוב המשפטים שהשמיעו החיילים בספר הם משפטים שאמרתי והאמנתי בהם באמת ובתמים.

מביך לגלות, כאדם שיש לו איזושהי מידה של מודעות עצמית, עד כמה אתה מאולף. עד כמה שלמרות "השנאה" למערכת הצבאית, שכ"כ מקובלת על חיילים (ועל חיילים משוחררים בוודאי) הצליחו להטמיע בך את התודעה של החייל. עד כדי כך, שאפילו היום (3 שנים אחרי השחרור) אני מתמלא זעם כשאני רואה ג'ובניק עם תיק קטן ברכבת או חייל עם כפתור פתוח.

מאכזב מאוד.