הסאנדיי טיימס מפרסם כי צבא מיאנמר שרף מספר לא ידוע של גופות על מנת לטשטש את מספר ההרוגים האמיתי, כותב "הארץ": "משקיפים זרים מתייחסים בספקנות רבה לסיפורי זוועה הנשמעים בעיר על פצועים קשה שהושלכו לאש בעודם בחיים".

בדומה למקרה של שריפת הקרמטורים של חברת "עלי שלכת", וההבנה שגילה השר יצחק כהן (ש"ס) למעשה העבריינים ("אני אעשה סוף לאלו המיישמים כאן פתרון סופי מחודש, וכי לא ירחק היום ועם ישראל ישמח לפזר את אפרם האידיאולוגי של שטניים אלו, מחוץ לגבולות המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל"), בדומה להתעקשות התקשורתית לכנות כל חבורת בריונים רפי שכל "ניאו-נאצים", שוב נמתח אתמול שריר האנלוגיה של הישראלי, שניצת בכל פעם שהוא מזהה קרמטוריום, צלב קרס או שפם קטן.

מבחר טוקבקים שהתפרסמו בוואלה!, לאישוש הטענה:

"Just as compulsory primary education created a market catered for by cheap dailies and weeklies, so the spread of secondary and latterly tertiary education has created a large population of people, often with well-developed literary and scholarly tastes, who have been educated far beyond their capacity to undertake analytical thought". (Sir. Peter Medawar, The The Phenomenon of Man)"

"אינני יודע דבר מלבד עובדת בורותי" (סוקרטס, מצוטט אצל דיוגנס לארטיוס).

לפעמים, ובעיקר מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עולה בי החשש שמא אני אחד מאותם הבורים המשכילים עליהם מדבר מדוואר. החשש הזה תוקף אותי בעיקר בקורסים שבהם לומדים הוגים שונים, המייצגים תפיסות שלעתים הם מנוגדות. האם אני אמור להיות מסוגל להתווכח עם ההוגים האלה? איזה סיכוי יש לי מול כח השכנוע של גאונים, גם אם המרצה יטען לאחר מכן שהם טועים?

לפעמים אני חושש שהדעה שלי מושפעת יותר מדי מהמאמר האחרון שקראתי.

לפעמים אני דואג שאני משתכנע כל כך בקלות, עד שהדעות שלי כבר סותרות אחת את השנייה. איך אפשר להסכים גם עם מרקוזה וגם עם פופר? גם עם מילס וגם עם ניבור? זאת חוכמה מאוד קטנה מצד סטודנט בתואר ראשון, שהתחנך כל חייו במסורת דמוקרטית, לקטול את אפלטון כטוטאליטריסט או את הובס כמשרת האבסולוטיזם. זו לא ביקורת אמיתית. בדיוק כמו שילד חילוני ממוצע לא פוסל את הדת מתוך הרהור עמוק, אלא מכיוון שהיא סותרת את כל מה שהוא חונך להאמין בו. אבל איך אפשר לשפוט "מי צודק" בקרב הוגים מאוחרים יותר, שההיסטוריה לא עיכלה כבר בשבילי?

ואולי לא צריך בכלל "צודק" ו"לא צודק"? אולי זה יומרני לקבוע שאדם בן 24 צריך להיות בעל דעה מוצקה בכל נושא שגדולי הפילוסופיה דנים בו כבר מאות שנים, ללא הסכמה? אולי אני צריך להעריך את הפילוסופיה כמו שמעריכים יצירת אמנות: להתפעל מהשפה הרהוטה, להנות מהלוגיקה של הטיעון, להשתמש בה כתרגילי כושר למוח.

אבל האם זה לא מפספס את המטרה?

1. להתעורר חצי שעה מוקדם מדי ולא להצליח לחזור לישון.

2. לקום עם כאב ראש.

3. לצאת ברבע לשבע מהבית כדי להתחמק מהפקקים ולגלות למרבה הזוועה שאין פקקים.

4. להגיע לאוניברסיטה בשבע וחצי בשביל מבחן מועד ב' שמתחיל בתשע.

5. לגלות שבזמן שהיית במילואים שינו את מועד הבחינה ל12:30.

6. להיות סטודנט באוניברסיטה שבה הכל סגור עד השעה 09:00.

7. להכנס לבחינה ולגלות ששכחת עט.

8. לשבת בחדר עם בנות שמתלוננות - באוגוסט החם ביותר מזה שנים - ש"קר להם במזגן".

9. לטפטף זיעה על המבחן.

10. לראות שבבחירה האסטרטגית שלך לגבי החומר ללמוד למבחן טעית כמעט לגמרי.

יש ימים שפשוט עדיף להשאר במיטה.