Fucking Princess

פרק  25 – שיחה מלב אל לב.

מהפרק הקודם:

"עדי בבית חולים." היא אמרה את זה בנשימה אחת. לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון.. אני ותמר הסתכלנו אחת על השנייה.. וירדן שוב פרצה בבכי.

===

"איפה נמצא עדי כהן ?" שאלתי בכניסה לבית החולים. "חדר 645 קומה ג'." ענתה. "תודה רבה." עניתי לה בחזרה, והתקדמנו לעבר המעלית. "אז. מה בעצם קרה לו ?" שאלה תמר את ירדן, אחרי שהיא נרגעה קצת. "הוא עבר תאונת דרכים, הוא היה באוטו עם אמא שלו, ומישהו נכנס באוטו שלהם." אמרה, ראיתי שקשה לה, אז סימנתי לתמר שמספיק.

התקדמנו לאט לחדרו של עדי, כל אחת עם המחשבות שלה, היה לי קשה לראות את ירדן ככה. ישר שנכנסנו לחדר שלו, ראינו אותו שוכב, ישן. "כמו מלאך" לחשה ירדן לעצמה.. "את רוצה להישאר פה לבד ?" שאלתי את ירדן. "כן.. תודה." ענתה. "יאללה, תמר, בואי נחזור הביתה." אמרתי לה. "עם את צריכה משהו, כל דבר קטן, את מתקשרת.. ברור ?" אמרה תמר לירדן. "כן המפקדת." ענתה. אפשר היה לראות חיוך קטן..

ירדן התיישבה ליד עדי, היה לה כל כך קשה, כל כך קשה לראות את אהובה, ישן לידה.

"הוא יהיה בסדר ?" שאלה את אחד הרופאים שנכנסו לחדר. "מי את בשבילו ?" שאל הרופא. "חברה שלו." היא ענתה. "הוא יהיה בסדר." ענה. היא הרגישה הקלה, היא הרגישה שהיא חייבת לחבק אותו, חייבת לנשק אותו. אבל הוא רק ישן לידה, "אני אוהבת אותך יפה שלי." היא לחשה לו. פתאום הוא התחיל לזוז, היד שהיא החזיקה לו, פתאום לחצה. "יפה שלי ?" היא שמעה אותו מדבר אליה. היא הרגישה איך פתאום היא מתמלאת אושר, היא הרגישה כאילו עכשיו זכתה בדבר הכי טוב בעולם. וזה בעצם מה שקרה לה. "אני כאן מאמי." היא לחשה לו בחזרה. "אני לעולם לא אעזוב אותך.. בחיים לא." היא המשיכה. "איפה אני ?" שאל פתאום, כלא מבין. "ב....בבי...בבית.." היא התחילה לגמגם. "אני יכול איתו כמה דקות לבד ?" שאל הרופא. "כן... בטח." היא ענתה, ויצאה לחכות בחוץ.

"מאמי ?" דיברתי אל הפלאפון. "דנדוש, את באה ?" שאל. "אני בדרך אלייך יפה שלי." עניתי. "אני מחכה לך." אמר. "טוב, אז אני כבר באה.." אמרתי וניתקתי. הרגשתי מוזר פתאום. הרגשתי שקורה משהו לתום. 'אבל הוא בקומה.. איך זה יכול להיות..' חשבתי לעצמי. אבל ההרגשה הזו הייתה חזקה. כאילו משהו שחשוב לו, עומד לקרות. החלטתי להתעלם מזה. 'זה בטח סתם..' חשבתי לעצמי, ודפקתי על דלת ביתו של דן. "שלום לך יפה שלי." דן פתח לי את הדלת. "שלום גם לך." עניתי, והוא נשק לי לשפתיי.

"עוד חודש האזכרה של אמא." אמרתי לתום, באחת מהפעמים שהייתי אצלו, הרי אני מדברת איתו המון, למרות שהוא בקומה, הוא לא עונה, אבל שומע. "אני לא מאמינה שכבר עברה שנה. אתה קולט שאני כבר שנה בלי אמא ?" המשכתי לדבר לעברו, וכמובן שהדמעות לא שכחו אותי. "אתה מבין, שכבר עברה שנה, ועכשיו אתה. עכשיו אני בלעדייך כבר כמה חודשים. תתעורר כבר תום, אני לא יכולה יותר." דיברתי ודיברתי. וכלום. זה לא עזר. הכל נשאר אותו דבר. תום לא התעורר. רק אני והדמעות.

"אל תבכי." שמעתי מישהו מאחוריי. הסתובבתי בשביל לראות מי זה מדבר אלי, זה היה עדי. "אני לא בוכה." עניתי מהר, וניגבתי את הדמעות. "נכנס לי משהו לעין." הגנתי על עצמי. "אל תתכחשי לעצמך. לי את יכולה לשקר, לעצמך לא." היה משהו במה שהוא אמר.

"איך אתה מרגיש ?" שאלתי אותו, כמנסה להעביר נושא. "אני מרגיש יותר טוב, אני עדיין לא מאמין, אבל אני מרגיש יותר טוב." אמר, וחייך. "בסוף לא נתתי כלום לירדן." אמר אחרי כמה דקות, קצת מאוכזב . "היא נתנה לי את הכרית הזאת, שאני ישן איתה פה כל הזמן, ואני.. לא נתתי לה כלום." הוא אמר, מאוכזב מעצמו. "נתת לה את עצמך, התעוררת, זה הכל בשבילה." אמרתי, בטוחה בעצמי.

"בא לך לעשות איתי פה סיבוב ?" שאל אותי, "למה לא ?" עניתי, "אבל קודם כל, את הולכת לשטוף פנים." הוא אמר, מחייך. "אז חכה לי רגע." אמרתי לו, והתקדמתי לעבר השירותים.

ככה הסתובבנו בבית החולים, אני ועדי, הוא סיפור לי דברים שלא ידעתי עליו, שלא העזתי לשאול. הוא סיפר לי על אבא שלו, על זה שהוא אלכוהוליסט. הוא סיפר לי שזה קשה לראות את אבא שלך ככה. אבל, שהוא מנסה לצאת מזה. לא האמנתי שהוא ייפתח אלי ככה. כי אני בסך הכל, החברה של החברה שלו. "אני לא רוצה להישמע חצופה, או משהו.. אבל.. למה אתה מספר לי את זה ?" שאלתי, לא היה לי נעים, אבל רציתי לדעת. "קודם כל, את ממש לא חצופה. ואני מספר לך את זה, כי אני מרגיש שאני יכול לסמוך עלייך, שאני יכול לדבר איתך, ואת לא תשפטי אותי." עדי ענה לי. "וואו, עושה לי טוב לשמוע שאתה מרגיש ככה, כי אתה באמת יכול לסמוך עלי." אמרתי. "גם את יכולה לסמוך עלי." הוא אמר. "אני יודעת." עניתי. "אז את רוצה לספר לי מה קרה בחדר שם ?" הוא שאל. מצד אחד, לא רציתי להיכנס להכל שוב, אבל אני הייתי צריכה להוציא את זה ממני. מהלב. אז סיפרתי לו, כששנינו הולכים בבית החולים, סתם מטיילים, סיפרתי לו את כל הסיפור שלי. אז הסיפור שלי עם תום, אח שלי. על אמא שלי. על הפסיכולוגית. הרגשתי שאני שוב מתחילה לבכות, כל הזיכרונות האלה, כל כך קשה לי להיזכר בהם פתאום. "אל תבכי דנה.." הוא שוב אמר לי. "אבל זה קשה לי." עניתי בשקט. "אני יודע. אבל הכל יהיה בסדר." הוא אמר, והשפיל את מבטו לרצפה. "עדי.. אני תמיד פה בשבילך." אמרתי. "אני שמח לשמוע, ושתדעי שזה הדדי כמובן." ענה מיד.

"דנה.. בוקר טוב. חודש חדש." שמעתי את אבא מעיר אותי משנתי. כמו בכל בוקר. "בוקר טוב." עניתי לו, וקמתי באיטיות מהמיטה. "אבא.. אתה יודע שהחודש יש אזכרה לאמא ?" שאלתי בשקט. "ב-22. " ציין ישר. והשפיל מבט. "נעבור את זה ביחד." לחשתי לו, ונתתי לו חיבוק גדול כזה, תומך. "אני אוהב אותך ילדה שלי." אמר לי. "גם אני אותך אבא." עניתי. "רוצה שאני אסיע אותך היום ?" שאל לאחר כמה דקות של שתיקה. "יש לך כוח ?" שאלתי, מופתעת קצת. "כן, בא לי להיות קצת עם הילדה שלי, מותר לי לא ?" שאל. "בטח שמותר לך." עניתי. והתקדמנו לעבר האוטו החונה בחנייה.

"ירדנוש.. איך את מרגישה ?" שאלתי אותה, כשנפגשנו. "את האמת ? הקלה אחת גדולה." ענתה. "אני בטוחה." קרצתי לה. "אני חושבת שאת ה-20.1 אני לא אשכח לעולם, ולא במובן הטוב." אמרה. "אל תדאגי.. העיקר שהכל בסדר." אמרתי לה. "צודקת, תגידי.. ראית את תמר אולי ?" שאלה, "לא.. למה היא לא הייתה בהסעה ?" שאלתי. "לא.. ואני צריכה לדבר איתה דווקא." אמרה. "אין בעיה, אם אני אראה אותה, אני אגיד לה שאת מחפשת אותה." אמרתי לה. "טוב.. אני הולכת, יש לי כמה דברים לעשות לפני שהשיעור מתחיל." אמרתי, "והכל יהיה בסדר." המשכתי, והתקדמתי לעברו של דן. "אני אוהבת אותך" צעקה לי ירדן. "גם אני אותך" החזרתי לה.

ככה עברו עשרה ימים. כל יום בית-ספר, הביתה, ודן. עדי השתחרר מבית החולים, אבל היה צריך להיות עוד כמה ימים בבית. כמובן שכולנו באנו אליו, והיינו איתו. ה-22 התקרב בצעדי ענק. חששתי. לא רציתי שזה יגיע. כל כך קשה לי ככה עם זה. "דנדי.. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך שאני אהיה איתך." אמר לי דן. "אני בחיים לא אעזוב אותך מאמי שלי." אמר. "תודה.." לחשתי לו. "ולמשהו משמח, את יודעת שאנחנו חברים ארבעה חודשים עוד יומיים ?" שאל אותי דן. "וואלה ?" שיחקתי אותה מופתעת. "מה את לא זוכרת ?" שאל, ראיתי שהוא מתאכזב. "ניראה לך באמת ?" שאלתי, מחייכת. "לא יודע, אולי שכחת אותי." אמר, וניסה לעשות פרצוף עצוב. "איך אני יכולה לשכוח בן-אדם כל כך מדהים ? הא ?" שאלתי, והוא ? רק חייך. "אני כל כך אוהב אותך " אמר לי, והרים אותי בחיבוק ענקי. "גם אני אוהבת אותך, אבל יהיה יותר נחמד אם תוריד אותי לאדמה, שאני ארגיש יציבה." עניתי. "עכשיו, דווקא אני לא מוריד אותך. את נשארת תלויה באוויר, עד שיתחשק לי להוריד אותך לקרקע היציבה." אמר, וחייך חיוך ענק. "דן, זה לא מצחיק, תוריד אותי." התחלתי להתפתל רק שיוריד אותי. "זה לא יגרום לך לרדת, את סתם מבזבזת כוח." אמר. "אני מכיר אותך דנדוש." המשיך ואמר. "דן, תוריד אותי כבר.. אני אפול בסוף." אמרתי "חס וחלילה." אמר, והוריד אותי למטה. "רק כי אני באמת מפחד שתפלי לי פה עכשיו." אמר.

"דואג לי ?" שאלתי. "מאוד." ענה. "את יודעת, ככה זה כשאוהבים." אמר לי, וגרם לי לחייך.

===

אני באמת מצטערת על העיכוב הענק.

אבל גם אני בנאדם, היו לי כל כך הרבה דברים על הראש.

לא מצאתי זמן לכתוב. היו כמה פעמים שהתחלתי, ומשהו גרם לי להפסיק.

אז אני מצטערת שנעלמתי. אבל חזרתי. ואני באמת מקווה שהפרק הבא יהיה מהיר.

אני מבטיחה לנסות. מבטיחה.

מקווה שלא איכזבתי, ואני אשמח לתגובות.

אוהבת, מאי. ( :