בכנות, לא ציפיתי ליותר מדי.
הרי מה כבר יכול להיות? פגישה ראשונה עם אור, פגישה שנייה עם אביב ואופיר. נהיה יחד כמה שעות, נצחק קצת, יהיה נחמד ונלך.
אבל להפתעתי העצומה, מה שקרה היה רחוק מזה.
אור התגלתה כחמודה מאוד גם במציאות. דמיינתי אותה אחרת לגמרי, אבל היא עדיין יפה.
אביב ואופיר היו יותר ממה שציפיתי- יותר משוגעים, יותר מצחיקים, יותר חמודים, יותר מגניבים.
היה כל כך כיף. הסתובבתי לי בהרגשה של מפגש[בכל זאת, אלה אנשים שהכרתי בהתכתבות] ובאמת שקשה לי להזכר מתי נהניתי ככה לאחרונה.
...חבל רק שזה די נהרס. שיקרנו להורים בנוגע לאלה שאנחנו עומדות לפגוש. הם היו בטוחים שאנחנו פוגשות חברה, אבל כשהם באו לראות מה איתנו הם מצאו אותי עם ראש על השולחן בזמן שאביב מלטף לי את השיער.
ביקשתי מהם שייתנו לנו להפרד מהם, ומסתבר שהם פשוט הלכו לאחת החנויות והסתכלו עלינו משם. מה שהם ראו זה את אביב ואותי מתחבקים המון זמן ואותי מנשקת אותו בלחי.
העניינים התגלגלו לכך שעכשיו אין לי פלאפון שוב.
והם שוב חדרו לי לפרטיות.
נמאס לי מהם כבר. חשבתי על זה המון, והגעתי למסקנה עם עצמי שלא סלחתי להם על כל מה שעברנו בגללם. אני יודעת שלכל אחד מותר לעשות טעויות, אבל על הטעויות שלהם שילמתי מחיר גבוה מדי, לדעתי.
אני כועסת על זה שהם השאירו אותי בבי"ס ההוא שנתיים,
אני כועסת על זה שהם הכו אותנו,
אני כועסת על מה שאבא עשה לי ולענבר,
אני כועסת על העיכוב של הטיפול המשפחתי,
אני כועסת על ההאשמות בלי כל בסיס,
אני כועסת על הטעויות הרבות שהם עשו בגידול שלנו,
אני כועסת על זה שהם העבירו אליי את תפקיד ההורים,
אני כועסת על זה שהם גורמים לי לשנוא את עצמי ואותם,
אני כל כך כועסת עליהם.
אולי המצב הזה בלתי הפיך, אולי את הקרע הזה כבר לא ניתן לאחות.
...How to save a life?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
