קטע די ארוך, אני לא מכריחה אף אחד לקרוא. זה בעיקר נכתב לעצמי.
נמאס לי מזה שכל חיבוק תמים זה אונס מבחינתכם.
נמאס לי מזה שכל שיחת טלפון היא הצעת נישואים.
נמאס לי מזה שכל פעם שאני רוצה לצאת אני צריכה לתת פירוט מקיף ולענות על שאלות חשדניות, פוגעות ומעליבות.
נמאס לי מזה שכל שיחה בטלפון צריכה לעבור תחקור של "עם מי דיברת, על מה, בן כמה הוא, כמה זמן" ועוד שאלות מיותרות לגמרי.
נמאס לי מזה שאני יושבת במחשב ואתם מגיעים ושואלים אותי עם מה אני מדברת, על מה ודורשים לראות את השיחות שלי.
נמאס לי מזה שאתם קובעים דברים והם נכונים, בלי שום קשר למציאות.
נמאס לי מזה שאתם דוחים אותי ומגעילים אותי לגמרי.
נמאס לי מזה שאתם מוציאים אותי מדעתי. אני מרגישה שאני מאבדת כל טיפת שפיות שעוד נותרה בי, מתחילה לשרוט את עצמי בפראות ולקלף לעצמי את העור. אתם משגעים אותי. אני לא מסוגלת יותר, נמאס לי מזה. אני מרגישה חנוקה, מובסת.
אין לי מושג איך אני אעביר את חופש סוכות בלי להשתגע.
...אני מתחילה להרגיש כמו פעם, הכל מדרדר בחזרה.
והדבר שהכי מעצבן אותי?
שהיא קראה לי שקרנית. שהיא אמרה שאני "מסלפת דברים". כל פעם שאני שוכחת קצת מהטראומה הזאת, כל פעם שאני מצליחה לעבור הלאה ולהפסיק לחשוב על זה, את מחזירה אותי לזה. וכל פעם את טוענת מחדש שאני שקרנית. וכל פעם את אומרת את זה שוב ושוב לידו.
את מטומטמת. בתור אישה את אמורה להבין אותי. בתור אמא שלי את אמורה להבין אותי. אבל לא, את תצדיקי את האדיוט שהתחתנת איתו. וגם את בעצמך מטומטמת לא פחות.
אני שונאת אתכם.
תודה לאלה שכן גורמים לי להרגיש טוב. מיכל, היה ממש כיף איתך היום, גרמת לי לחייך לכמה שעות וזה כל כך יפה מצידך. תודה לכל אלה שדיברו/מדברים איתי. תודה לחברים שלי. פשוט תודה לכל אלה שמחזיקים אותי עוד איך שהוא שפויה.
...אני רוצה בית ספר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
