אני מיישרת את הרגליים על השולחן ומסתכלת על הפצעים השנתיים, סימנים כחולים טריים מהעבודה, סימני המתיחה. נזילות הגוף. אני תמיד חייבת להתחיל בתיאור של משהו ממשי, הגוף שלי עצמי, "בית הכלא לנשמה" כדי לדבר על מה שקורה שם בפנים.
באחד מהרכינות המעושנות שלי מעבר לחלון הבנתי לפתע את הקללה שלי - הקללה של מי שמתיימר להתעסק בדבר שקוראים לו אמנות: לאהוב את הרעיונות של חוויות, ולא את הרגעים הממשיים של החיים. לאהוב את הרעיון של להיות עם מישהו ולא את את הבנאדם עצמו, לאהוב את הרעיון של המעשה ולא את העשייה שלו. אפשר לאהוב את הביצוע, אבל רק בהקשר לרעיון שהנחה אותו. הממשיות עצמה נדחקת לפינה, היא רק המדיום ההכרחי - לא הנבחר.
הייתה לי התלבטות לאחרונה - שני אנשים שהציעו לי אינטימיות, ושני הרעיונות נראו לי שווים בערכם. אחד מהאנשים ויתר על ההתחלה כשהבין שאני מתלבטת, ועשה נכון, כי הוא ידע שאני לא אמיתית לגביו - לא באמת רציתי אותו. רציתי לנסות ולראות איך זה להיות עם כל אחד מן השניים, כדי לראות איפה הביצוע של האינטימיות הוא טוב יותר - משום שתיאורטית הרי אי אפשר להכריע שום דבר - "רעיון" מגוחך שלי
איך שוברים את המעגל הזה?
אל תענו לי, חוויתי רגעים רבים שהצלחתי לאמוד את הערך שלהם ללא הרעיון. ובנוסף, בעבודות שלי אני בכלל יוצאת לרב מאיזשהי התעסקות ממשית ורק אז חושפת לעצמי את המחשבה שהנחתה אותי- פרדוקס חמוד.
איזה חכמולוג יהודון [ריה"ל] אמר פעם שצריך להגיע להרמוניה עם הגוף כדי להגיע להתעלות רוחנית, אולי הנתק הזה נוצר לי כי הרמוניה זה הדבר הרחוק ביותר ממערכת היחסית שלי עם גופי, כך שאני חיה את הרעיונות של מה שהוא חווה והוא חדל מלנסות לשלוח לי את אותותיו. היתכן?
אני סתם מחפשת תירוצים בספרים כשהתשובות כתובות לי בין האצבעות -תחווי כבר בלה, תרגישי! מה את מרגישה? איך את מרגישה? "לא יודעת" זה לא תשובה, תעני לי, צואה נקבית! המונח "טינופת אנושית" מתגלגל בקלות רבה מדי על הלשון והתואר "אנושית" נראה לי מחמיא מדי לפתע
-
מחשבות של לילה