חצות.
אנחנו מדלגים לאיי אמ פי אם ואני מנסה לדרוך רק על הפסים הלבנים במעבר חצייה ולהתאים את צעדיי לשלו.
"אתה רוצה גם בצל? לקחת לך בצל? איזה גודל אתה מעדיף?"
אני נוברת בהתלהבות בין הירקות במצוד אחר הבצלים הבינוניים בין הענקים והגמדים הרקובים.
"זה מצחיק, זה סניף עצום אבל חסרים פה הרבה דברים"
"אתה יודע, גודל כמעט תמיד בא לפצות על חוסר", אני צוחקת.
חזרה במטבח הצר, המסדרון הבשלני, כיריים רעועים וחסרי יציבות שלא מחוברים לכלום. "איך אני יכולה לעזור? מה אני יכולה לעשות?" "את יכולה לעמוד לידי, שימי את זה בארון ואת זה במקרר" ואני מתנפלת על המשימה.
"אמא שלך, מה הבעיה שלה עם שתייה?" "אתה מתכוון איך זה בא לידי ביטוי?" "כן" "לא מעבירה לילה בלי בקבוק יין" "ממש ככה?" "כן, לא עובר יום כזה, אין חיה כזאת" "וואלה. ניסית לדבר איתה על זה פעם, למה היא עושה את זה?" "אלפי פעמים, זה קשור להכל אתה יודע"
אנחנו בוהים קצת, הוא כותש את השום. אני שואלת בזהירות "יש לך מישהו במשפחה שהוא כזה?" הוא יורה במהירות "בטח, אבא שלי אלכוהוליסט" "באמת?" "בטח. אבל הוא כבר ברמה שאין עם מי לדבר, בכלל, אף פעם, זה כבר מזמן לא בשלב של אולי לעזור לו או לקחת אותו לטיפול" מרגישה שנפרץ ביננו סכר קטן - אנחנו באותה הסירה השטה בים נוזלים חריפים. "הייתי צריך לסוע אליו לפניי כמה זמן, אבל בת הזוג שלו התקשרה אליי ואמרה לי לא לבוא, לא כל כך הבנתי למה, אני אנסה שוב" השיחה הופכת לקודרת וכנה. אני מנסה להכיל אותו, להכיל את העצבות והתמיהות שלו.
"יש בך איזו תמימות כזו, משהו שלא נפגע עדיין. עם הזמן אתה נהיה זהיר יותר עם לתת אמון באנשים - אתה נותן אמון, אבל משאיר פתח מילוט" "ומה גורם לך לחשוב שאני לא עושה את זה?" "אני רואה, אני מרגי
ש את זה. זה עוד ישתנה" "שיפגעו בי?" "בטח" "תיקח על עצמך את האתגר?" "אני? כבר לקחתי. אשבור לך את הלב" אני צוחקת בבהלה "אתה נוראי!" הוא צוחק גם "סתם, סתם, ברור שלא" אני משפילה מבט במבוכה ושוקעת בהרהורים.
השעות חולפות כאילו לא היו, ובשתיים אנחנו צוללים לסדינים והבגדים נזרקים וכל התסכול והעצבות והקדרות משתלבים זה בזה והופכים לתשוקה בלבד, זעקה לקירבה
אנחנו נצמדים זה לזו בכוח ואני מחזיקה את ראשו בשתי ידיי, הקטנות, לטענתו. אנחנו מדברים במשך כל אותו הזמן, יש דו שיח פורה על כל דבר ודבר, אנחנו צוחקים ומתנשפים ותחושת הקלה מתחילה לגרד במורד ריאותיי. אני מפספסת את 2 קווי הלילה שלי, והשעה היא 3:05. אנחנו נזרקים זה לצד זה מחוייכים ורגועים אחרי שקיבלנו את מבוקשנו. "האוטובוס הבא שלך ב3:17, צריך להתחיל לזוז" אני מזנקת במהירות ומתלבשת בכמה עשרות בודדות של שניות - תחתונים, גרביונים, שמלה, חגורה וג'קט. מסרקת בזריזות את השיער באצבעותיי ומרכיבה את המשקפיים והעגילים שהוסרו ממני בעדינות קודם לכן.
אנחנו יוצאים אל הרחוב ואני לא יכולה שלא לחייך. אנחנו עומדים בתחנה ונשענים זו על זה ואני חושבת כמה זה מצחיק שלאנשים מסביבנו אין מושג ש10 דקות לפניי כן התחברנו ליישות אחת, וכעת אנחנו שתיים שתומכות זו בזו באלנבי. אני מרקדת על המדרכה לצלילי הלהיטים שבוקעים מהקיוסק ליד ואנחנו שוב צוחקים.
"אני זוכרת, שבפעם הראשונה ששכבנו, אני איבדתי את התחושה בידיים וברגליים" "חה!" "כן כן, ושאלתי אם אתה יודע מה זה אומר וענית בנימת שאלה 'זה אומר שזה טוב?' ואמרתי לך שברור" הוא צוחק וטופח לעצמו על השכם.
אני מטפסת אל האוטובוס ומרגישה את מבטו בגבי, "אני אדבר איתך מחר" הוא צועק ואני מחייכת שוב ולא מפסיקה עד שאני צוללת אל מתחת לפוך הקפוא ונושמת את הבריזה הלילית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Slutgarden
