המצפון שלי התקשר ואמר לי "אני באה. אל תשאל, לא רוצה להגיד, חרא לי, רע לי, אני בדרך, תבוא לאסוף אותי מתחנת הרכבת". כולי גאשתי בשמחה קפצתי על המיטה מרוב אושר, ויצאתי לקנות לנו אוכל ושתייה, כי כבר היה אצלי יחסית ריק. מה, המצפון שלי מגיע, אלי, לכאן, לפה, להיות איתי. מה יותר יכולתי לבקש? שנים אנחנו ביחד, חושבים, הוגים, מתלבטים. עוזרים אחד לשני, מעודדים או, לחליפין, אומרים את האמת הקרה בפנים, מתוך ידיעה, שרק אנחנו מוסגלים לעשות את זה.
באתי לאסוף אותך מתחנת הרכבת, כולך עם תיקים ומזוודות, נשכרים על צווארך כמו משקולות מוות. כמה הזוי? אצלי בכפר, אצלי בבית, אצלי בחדר! הרגשתי כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש בתור מתנה, ככה סתם, ללא סיבה.
לא שאלתי, לא הצקתי. הנחתי שזה יגיע ממך. דיברנו, צחקנו, בישלנו, אכלנו, שתינו. השיחות גלשו על גבי שעות, עד לשעות הקטנות של הלילה, וכמו תמיד, הגענו לנושאים שרק איתנו נוח לנו לדבר עליהם. עלי, על הבחור, עליך, על הבחור, על ההורים, ומה הם עשו ועושים לנו, על החיים האלו, והאנשים שאנחנו מחליטים להכניס לתוכם, על הרוע שטמון בכל אחד מהם, על האכזבות שלנו. בקבוק היין השני כבר התקרב לסופו, ואת שכבת לך על המזרון, מכוסה בשמיכות עד הצוואר. עוד לא התרגלת למזג האוויר כאן. ואני הסתכלתי עליך וחשבתי לעצמי, כמה יפה את בעיני, ומיוחדת. כמה כנה את, וכמה אנחנו דומים אחד לשני באופן המחשבה שלנו. כמה מאושר אני שאנחנו מכירים בכלל. המוזיקה התנגנה לה ברקע, ג'ימס בלנאט על ווליום חלש. הדלקנו עוד סיגרייה, והתסכלנו אחד על השניה. ופתאום, ראיתי אותך, בצורה אחרת. נצנוץ העתיד היה מרוח על פנייך. הצלחתי לראות את מעבר. ראיתי אותך נלחמת כמו מטרופת, בהכל ובכולם, מגינה על הקרובים לך, על המשפחה שלך, והבעל והילדים העתידים לבוא. ראיתי אותך הופכת הרים בעבודה, דובקת בעקרונות שלך ולא מוותרת על הרעיון שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו. לקחתי עוד שלוק מהיין, עוד שאיפה מהסיגריה, וחייכתי לעצמי. זה מצא חן בעייני.
החלטנו לטייל. התחלנו בקנה מידה קטן, מסביב לעיר, מקיפים את שביל הנהר. העלים כבר הפכו אדומים-צהובים, והחלו מקשטים את הריצפה במה שנראה כמו שמיכה אוורירית. הלכנו יד ביד, כמו שאנחנו תמיד עושים, כשפתאום הסתכלת עלי עם עיניים גדולות ומלאות כאב. התיישבנו על הספסל והתחלת לבכות ולבכות. אין צורך במילים ביננו. אף פעם לא היה צורך. הרוח התחילה להתחזק, והעיפה לך את השיער. הנחת את ראשך על כתפי, וניגבת את הדמעות על החולצה. ככה זה. זה זה. פה ועכשיו. זה אמיתי.
לאחר כמה ימי התאוששות בבית, עם החימום על חזק, והרבה תה עם סוכר חום, אזרנו אומץ לצאת החוצה שוב, והפעם אפילו לקחת את הרכבת ולנסוע רחוק, לעזוב את הקונכייה שלנו, להציץ החוצה ולהרחיב אופקים. לראות אנשים ומקומות חדשים, עם ריחות, טעמים ומראות שונים. הנסיעה ארכה שעות והצריכה כמה וכמה רכבות. עברנו בין הרים וגבהות, גשרים ומנהרות. השמש שהייתה עוד לא במרכז השמיים כאשר יצאנו לדרכנו, כבר שקעה ועוד היינו בדרך. הצלחתי לספר לך הכל, מחשבות שלא עוזבות את מוחי, ואין לי עם מי לשתפן. כל כך שמחתי על ההזדמנות לפתוח את המחסומים ולדבר ללא גבולות או מעצורים למיניהם. פשוט לזרום עם קו המחשבה ולא לחשוש. ואת ישבת לך שם, מהמושב הנגדי, מסתכלת עלי ומקשיבה כמו שרק את יודעת. מדי פעם זורקת מילה הסכמה, או שאלה, מהנהנת בראש, מכרסמת קרקר או משחקת בשיער. ואני ישבתי שם מוקסם, ממך ומהסיטואציה.
בשעת לילה מאוחרת, הגענו למחוז חפצינו. אששית יחידה דלקה בתחנת כאשר ירדנו מהרכבת. האור הצהוב והרך כמעט ונבלע בקור שעטף אותנו. לקחנו את התיקים והתחלנו לצעוד, לא בטוחים לאן. לא ידענו לאן אנחנו הולכים ולאן נגיע. לא ידענו אם נמצא מקום לישון, לאכול או לעשות מקלחת חמה. ידענו רק שיש לנו אחד את השני, וזה כל מה שאנחנו צריכים. שאין בנאדם אחר שהיינו רוצים להיות איתו עכשיו. לא אמרנו את זה, אבל שנינו ידענו זאת. הביטחון, והרגשת התמיכה המלאה מצד שנינו, עזרנו לנו להאבק בקור העז שתקף אותנו כאשר טיפסנו על הגבעה לכיוון המלון. עיגול האור הלך וגדל ככל שהתקרבנו וניצוץ של הקלה נדלק בנו. מעולם לא טיילנו ביחד, מה שהיה מוזר לשנינו, בהתחשב בעבר הגדול שיש לנו. שנינו אוהבים לטייל ומכירים כבר שנים אבל מעולם לא הזדמן לנו להיות יותר מכמה שעות ביחד. אבל זאת לא בעייה בשבילנו. אנחנו הרי מכירים אחד את השני, חושבים באופן דומה ויודעים מה כל אחד אוהב ולא אוהב.
סחבתי במעלה המדרגות את התיקים שלנו ואת כבר נכנסת לחדר, הדלקת את האור ובחרת לך צד במיטה. הדלקתי את הטלוויזיה, לקחתי בירה מהבאר, עישנתי סיגריה והתחלתי לפרוק את מזוודתי. את בינתיים, התקלחת ודאגת להפיץ ריח של נקיון בשילוב עם אדי חום, שהתמזג בצורה נעימה עם עשן הסיגריה.
אחרי ארוחת הבוקר, טיילנו בעיר. ראינו חנויות, עשינו קניות, נכנסנו למוזיאונים, תערוכות, מסעדות וכל דבר אחר שנקרה בדרכינו.
ואז זה התחיל. וויכוחים קטנים ומיותרים על עקרונות לא מהותיים. התווכחנו על מים, שקיות ואנשים. התווכחנו על דברים שלא ידעתי שקיימים. אני בשלי ואת בשלך. הרגשת החום,הרגיעה והביטחון נתחלפה בביצורי מלחמה עם חומות הגנה. שנינו הלכנו עם פרצופים חמוצים, מסרבים לדבר או להסתכל אחד על השני. בערב כבר לא יכולנו להמשיך עם זה והחלטנו לדבר, דבר שהוביל לפיצוץ. צעקות ועצבים שימשו לנו דלק, ולא עצרנו לרגע. וכמו אז, שישבתי והסתכלתי עליך ונראית לי אחרת, כך פרצופך השתנה בשנית מול עיני וראיתי משהו נוראי. ראיתי עד כמה אנחנו בעצם שונים. ראיתי עד כמה הפער ביננו רק יילך וייגדל במהלך השנים, דבר שיוביל לחוסר נעימות מורגשת עד בלתי נסבלת, ונגיע ליום שבו לא נרצה לדבר יותר. ראיתי אותך לא כל כך יפה, ולא יכולתי להמשיך להביט. בבוקר ליוויתי אותך אל הרכבת, משם כבר חזרת לבד. אני נשארתי באותו המקום והלכתי ליער. ישבתי שם על גזע עץ כרות ונסיתי לחשוב איך להתמודד עם סטירת הלחי הזו, ששברה לי את האמון בבנאדם היחיד שהיה לי בו אמון בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
