הוא עומד שם, על הבמה שלו, מכוסה חלודה ולשלשת יונים. עיניים חודרות
באמצע הצעידה. מה השאלה? הוא התכופף לקשור את השרוך שנפתח לו, יושב על
הספסל עם הג'ינס שלו והנעליים האדומות, מתסכל על זה שלידו. אתה הרי אוהב
אותו, לא? הוא שואל. מה זה אוהב בעצם? מתגעגע? חושב? כן. לתמיד? לעכשיו?
לעכשיו ולתמיד.
הרוח נושבת מפזרת את העלים הקמלים ממעל, הוא מתיישב לידך
מדליק סיגריה. מה אתה אוהב בדיוק? את מה שאתה רואה? גם. ומה עם מה שאתה
לא רואה? חלק אני אוהב, חלק אני לא. חלק אני מכיר וחלק גדול בכלל לא.
אתה רוצה לגלות? הוא שואל, שואף מלוא העשן. זה תלוי. הוא מתסכל וצוחק,
נוגע עם היד בפנים. במה? במה שצריך להקריב. נו, הוא אומר, נשמע הגיוני,
לא? אחרת, איך תדע להעריך משהו אם לא לפי מה שהיית צריך להקריב על מנת
להשיגו? הוא מסובב את גופו אליך מסתכל עליך בריכוז רב, עם הפרצוף הזה
שלו, עם העור שמתוח על עצמות הפנים, השיער מתפזר ברוח, ברק ירוק בעיניים.
אתה מסתכל עליו בחזרה, מנסה להבין את מה שאתה לא רואה. זה יוצא מבפנים,
כמו כרית סיכות הפוכה שמתגלגלת לך בתוך הנשמה, מחוררת אותה. זה אמור
להיות פשוט בעצם, לא? אתה שואל. אתה מחליט אם לעשות את זה פשוט או לא
הוא משיב בשאננות, מעיף עשן לכל כיוון. זוג אנשים זקנים עוברים ליד,
מסתכלים עליכם יושבים שם, עם השקיות והעלים.
זה לא נכון אתה אומר. זה לא
כזה פשוט כמו שאתה גורם לזה להישמע ואתה יודע את זה. אני יודע רק דבר
אחד, הוא עונה, אם זה שווה את זה, אז זה שווה את זה.
הוא מכבה את הסיגריה על הספסל הלח, מסתכל עליו בזווית העין ושמץ של חיוך על פניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
