|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
coffee, beer and in-between
תום* התקשר אלי ואמר לי שהוא חוזר לעיר ב 12 בלילה, אם אני רוצה להצטרף לבירה בבית קפה. ישר אמרתי כן, למרות שידעתי שאני לא ארגיש הכי בנוח. אין מה לעשות, אני לא יודע אם אני ארגיש איי פעם נוח בחברה של 20+ הומואים.
הגעתי לבית הקפה בדיוק שראיתי את תום מגיע. מעולה, חשבתי לעצמי, בכל אופן לא התכוונתי להיכנס לבד לשם אלא לחכות לו בחוץ. מיקה שר לו ברקע כמה זה נעים וטוב למצוץ סוכריה על מקל, מה שגרם לכל הנוכחים ישר להרגיש בבית. לי, לעומת זה, זה גרם מבוכה עצומה. מה, חסרים שירים בעולם?
הלכתי לקחת בירה והצטרפתי לחבר'ה בחוץ לסיגריה. חלקם אני מכיר, חלקם אני מזהה רק בפרצוף, שמות אני כבר לא מנסה לזכור. אבל נחמד, קר-סביר בחוץ, ועם הבירה ביד זה יותר כייף אפילו. מספרים עוד בדיחה שאפילו את כולה הצלחתי להבין. אני צוחק בקול רם כמו שאני תמיד עושה, וכולם מסתכלים עלי, חלק, טיפה מוזר. אבל זה אני, אין מה לעשות. לא הרבה יוצא ממני מבחינה רגשית, אבל כשכבר יוצא זה דיי חזק.
*אמט הגיע, וניסה להתחיל להציק לי אז בעטתי לו ברגל. מן חיבה הדדית שכזו שהתפתחה לה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני שבועיים, וזו גם הייתה הפעם הראשונה. אני חושב שהוא מחבב אותי, ואני מקווה שזה לא יותר מזה, למרות שיש לי הרגשה שכן.
מצד אחד, לחתוך ישר? להיות אליו מגעיל ולא נחמד על מנת שלא יפתח ציפיות ולחסוך ממנו כאב? או להנות מהחברה שלו ולהראות לו את זה, כי זה למען האמת נכון, בתקווה שהוא יבין שיותר מזה לא יהיה.
תום כבר עזב אותי ורץ לדבר עם כל החברים שלו. הבנאדם באמת מכיר את כולם. ועכשיו הוא מדבר עם *מרקוס. את מרקוס כבר ראיתי פעמיים, ומהפעם הראשונה הוא מצא חן בעיני. הוא אומנם נמוך ממני מה שלא כל כך קשה כי אני טיפה גבוה, אבל השילוב של החיוך עם העיניים, המבטא הכבד והגוף פשוט עשו לי את זה. במיוחד החיוך, עד כמה פלצני שזה נשמע. אתם מכירים את זה? כשמישהו מחייך ורואים את החיוך בעיניים? עם הברק הקטן והזוויות הקטנות של העין שיוצרות מעין קסם? אז זהו. מה רק שיש לו ידים מגעילות לחלוטין, עם ציפורניים אכולות עד המרפק.
בערב הראשון שראיתי אותו לא הפסקתי לחייך אליו. אחרי הבירה הרביעית הלכנו לרקוד ביחד, עם תום ואחרים ושמתי לב שהוא נשאר לידי. אני מוצא חן בעיניו, חשבתי לעצמי. יכול להיות? או שאני עוד הפעם מדמיין משהו שלא באמת שם? בסוף הערב למדתי שיש לו חבר מעבר לגבול – מה שאומנם נשמע רחוק, אבל בעצם מאוד קרוב. ככה זה תמיד, שמעתי את עצמי מנחם אותי. כל השווים תפוסים, משאירים לנו שאריות להסתפק בהן.
בפעם השנייה שראיתי אותו, ניסיתי לראות אם משהו השתנה, ואכן כך היה הדבר. יותר מחיוך רשמי ולחיצת יד הוא לא העביר לכיווני, והנגיעות המזדמנות ברגל, ביד ומאחורי הגב מהפגישה הראשונה שלנו התחלפו בחיוכים מנומסים של "עוד מישהו שאני מכיר".
אז נדלקתי על מישהו. סוף העולם? ילד בן 16 אני כבר לא, ומידה מסויימת של שליטה על הרגשות כן צברתי במהלך הדרך. יעבור לי.
אז תום עמד בפינה עם מרקוס ושניהם דיברו, ריכלו, או מה שבנים בעצם עושים, דיסקסו על הא ודה (על הא ודה?, איזו פלצנות יתר...) ואני החלטתי שאני צריך עוד אלכוהול על מנת לשרוד. חזרתי והצטרפתי לשיחה מעלפת על דיאט קולה ופפסי, קושיין (הזמרת) והפאדיחה הנוראה שקרתה לאלברט* אב הבית של בית הקפה בשבוע שעבר. מעולף מנושאי השיחה, החלטתי לתפוס מרחק, ובעודי חושב כמה סנוב אני בעצם אם אני חושב ככה עליהם, או שבאמת אני צודק ועלי לחפש את האורגזמה האינטלקטואלית שלי במקום אחר, נעמד מישהו לידי והחליט לדבר איתי. מכר שלו הצטרף והתחלנו לשוחח. “היי, אני מכיר אותך בעצם". הוא אומר לי. “ברור שאתה מכיר" השבתי בחיוך. “כן, אבל תוריד את הכובע ואז יהיה קל לזהות אותך". “זה בדיוק העניין" השבתי עם חיוך מאוזן לאוזן. מעניין כמה מוזר הם חושבים שאני באמת. יש טעם לנסות להסביר להם? אני יכול בכלל להסביר? מה, להגיד שאני קנאי לפרטיות שלי ברמות מטורפות, שאני יוצא מודיעין, שאני נגד מסירת מידע שלא לצורך, שאני לא רוצה שאנשים ידעו מי אני אבל עדיין יהיו חברים טובים שלי, שאני בונה לעצמי חיים אחרים עם היסטוריה אחרת? החלטתי שזה עמוק מדי, ושאלתי את הבחור הראשון אם יש לו מסטיק בשבילי. טעם המנטה הנוראי בשילוב של דובדבנים (מי ממציא דבר כזה??) הגעיל אותי ובשילוב עם הבירה היה בכלל אסון נוראי.
עוד סיגריה ועוד שיר, עכשיו כבר עברנו לטכנו הזול של שנות ה 90, הרופא אלבן וסקוטר. יותר רע מזה זה לא יכול להיות חשבתי לעצמי. התיישבתי לי בחוץ, מתחת לעץ עם הפרחים הסוגלים ומנורת האששית הדלוקה והדלקתי סיגריה נוספת. תום, מרקוס, אמט והאחרים הצטרפו גם. ישבנו שם עוד שעה בערך, מספרים בדיחות, בעיקר על מרקוס ואמט כי יש להם מבטא נוראי. ואני יושב שם וצוחק בקול, מפחיד-משהו את האמריקאי המבולבל שישב מולי.
יאללה, 2 בלילה טום אומר, הולכים. טוב, לאן? לשם הוא אומר. יאללה, הולכים. מגיעים לאוטו של אחד מההם, וכמובן ש 6 אנשים לא נכנסים אז אני ישר מתנדב ואומר שאני אקח לבד מונית הביתה. ככה אני, רץ להציל אחרים והופך עולמות העיקר שהם ירגישו בנוח ושהכל בסדר. גם ככה בעצם לא הייתי מרגיש בנוח איתם באוטו.
בעייה טכנית, ולשונית בעיקר לטובתו של האמריקאי גרמו לכך שאני תום ומרקוס התחלנו לצעוד הביתה ברגל. הגענו לפרשת הדרכים, בה כל אחד פונה לכיוון אחר. אמרתי לכולם שלום, ואפילו הענקתי לכל אחד מהם חיבוק. לא היה כזה נורא, חשבתי לעצמי בעודי פוסע על הגשר לכיוון הבית, הנהר זורם מתחתי, מואר באורות הטיילת. לאחר כ 2 דקות אני שומע את מישהו צועק את שמי. מרקוס. חזרתי לקראתו בעודו עומד ליד המרזור של הצומת, נשען עליו כלולב ברוח מרוב שתייה. “מה קורה" אני שואל אותו, “הכל בסדר?” , “כן,כן" הבחור הקטן משיב לי, עם החיוך הזה. “בוא". והתחלנו לצעוד. “לאן הולכים?” אני שואל "אתה רוצה לקנות סיגריות?” -”לא, אני גר כאן, אנחנו יכולים לעלות לראות סרט".
סרט אתה אומר, אני חושב לעצמי. טוב נו, בוא נראה לפחות איזה סרטים יש לבחור בספרייה שלו. עולים במעלית לקומה שלישית, דלת שנייה מצד ימין. דירה קטנה, הפוכה משהו, עם אורגן בכניסה, סל כביסה במרכז והמון בקבוקי בירה על הדלפק. אבל נקייה.
"אז מה" הוא שואל אותי, וגומות החן שלו מנצנצות לכיווני. אני רואה תמונה על הקיר, מעין טריפיטיך של בחור. “זה החבר שלך?” אני שואל, ומקבל תשובה חיובית. “כל כמה זמן אתם נפגשים?” אני ממשיך. “לעיתים דיי קרובות. אז מה?” הוא ממשיך. “אז מה?” אני מחזיר. “קראת לי" -”כן, קראתי לך" “ואני באתי" -”ואתה באת" הוא אומר, נעמד קרוב אלי כך שאני מריח את האפטרשייב שלו, כל חושי אומרים לי "זנק עליו", אבל אני ממתין. מפריעה לי ההרגשה, גם שיש לו חבר וגם שהוא שיכור. “בוא תיכנס" הוא אומר לי, כי אני עדיין בפתח ולא ממש זז. “נתחיל עם המעיל שלך" הוא אומר ולוקח אותו ממני, אני נשאר במקום לא זז, עם הגב אליו. כשהוא חוזר ונעמד מולי הוא עם גופיה ובוקסר בלבד. אני תופס אותו במותניים ואומר לו "תשמע, אני חושב שאתה חמוד ביותר ומגניב מאוד, אבל יש לי בעייה עם זה שיש לך חבר, וגם עם זה שאתה שיכור". “ברור שאנ שיכור!” הוא כמעט צועק ומועד. “אני אוהב לשחק. מה אתה אומר שתשכב על המיטה ואני אלך להביא כמה צעצועים?” בשלב הזה הוא כבר כל כך קרוב אלי, שאני מרגיש את הנשימות שלו על העור שלי. לא יכולתי להתאפק יותר, תפסתי אותו חזק ופשוט נישקתי אותו. עמדנו שם כמה דקות משולבי לשנות, מלטפים אחד את השני, נושפים ונאנחים, אני מההרגשה, כנראה שגם הוא, רק טיפה שונה לדעתי, בעיקר הרגשת האלכוהול. הוא התחיל לשלוח ידים, וכבר הוריד ממני את החולצה הארוכה והקצרה, הכניס יד לתוך המכנסיים שלי לתחתונים. “מה אתה חושב?” הוא אמר, בעוד לשונו נמצאת בשלי, עיניו פקוחות מנסות להבין אותי. “אני רוצה לשחק" הוסיף.
"אני מצטער" אמרתי, “אני לא יכול", רכסתי מהר את מכנסי, לבשתי את הגופייה, לקחתי את המעיל, נתתי לו עוד נשיקה קצרה וקטנה ואמרתי "אני בורח מהר" בעודי יוצא.
3 הקומות במעלית עברו מהר, ורק כאשר יצאתי החוצה הבנתי מהקור העז, שבעצם את החולצה הארוכה השארתי אצלו. נהדר. מה עכשיו? לעלות שוב? אין מצב...אני הולך. אני הולך. אני הולך. הלכתי. הגעתי לגשר, הפעם נעמדתי תחתיו. המצפון שלי, אני חייב להתקשר אליה, אומנם מוקדם בבוקר בארץ אבל אני חייב לדבר איתה ולספר לה את זה, אני חייב שהיא תגיד לי מה לעשות. אבל היא בטוח ישנה.. גלעד*, אני חייב להתקשר לגלעד ולדבר איתו, אבל בעצם הוא בארה"ב. מה אני עושה? חצי התיישבתי מתחת לגשר, מכוניות של תחילת הבוקר עוברות לידי, הנהגים מסתכלים עלי, פרוע שיער, מבט מבולבל והראש בין הידיים, מנסה להבין מה לעשות. “זה החיים, זה אמיתי, זה עכשיו" משהו אמר לי בראשי. התחלתי לצעוד בחזרה לכיוון דירתו של מרקוס. 20 צעדים והסתובבתי בחזרה. לשחק? איתי? אף אחד לא משחק איתי. אני לא הורס בתים, ולמרות שהמעשה כבר נעשה, והנשיקה כבר התרחשה, אני חושב שזה לא כזה נורא. זאת אומרת, זה כן נורא, אבל אני חושב שאני הגעתי למצב שבו אם אני הייתי עם מישהו/י והם היו אומרים לי שהם התנשקו עם מישהו אחר, עד כמה שזה ישמע לא אמיתי וכן, הייתי מבין. זה אולי נשמע באמת שלוף מהמותן רק בגלל שאני כרגע עשיתי את זה, אבל זה לא כך. השקעתי בכך הרבה מחשבה. ובסופו של דבר, אנחנו רק בני אנוש? מי אמר בעצם שאנחנו חייבים ויכולים להיות עם בן אדם למשך תקופת חיים שלמה? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נותן כאן אור ירוק לפורענות ויחסים פתוחים, כי אני חושב שאף אחד מהם לא היו עובדים בשבילי. אני בסך הכל אומר, שאם בשלב כזה או אחר במערכת יחסים הצד השני היה מגיע אלי והיה אומר לי שבערב מסויים התרחשה נשיקה ותו לא, הייתי מבין ואומר אוקי. בסופו של דבר הם חזרו אלי, לא? כל אחד צריך מידה מסויימת של חופש.
בחזרה למרקוס ודעותי עליו. הוא שיכור, הוא לא יודע מה קורה איתו, לנצל אותו? שנזדיין? זה יפריע לי? אני ארגיש רע? כולם ידברו על זה בעצם? רגע, הוא בטוח דיבר על זה עם תום לפני...אין מצב שלא. הם מדברים על הכל והם היו ביחד שנייה לפני שאני הלכתי. הוצאתי את הפלאפון בזעם אין קץ והתחלתי לכתוב הודעה לתום: “אני לא הורס בתים, והיית צריך לחשוב עלי דברים יותר טובים מזה". אני מסתכל על ההודעה, מתלבט אם לשלוח. אני יודע שהם דיברו על זה, אני יודע שאחרי הלילה כולם ידברו עלי ומרקוס לא יצליח לסתום את הפה ולדבר על המעט שיזכור. מצפון, גלעד, איפה אתם...מה לעשות? מה אני עושה עם החיים שלי? הנה, מצב אמיתי, בו הסרט נעצר וזה רק אני, בלי שאר הדמויות, בלי מוזיקת רקע. אני על הבמה ואני חסר מוצא. קח את עצמך בידיים, אמרתי לעצמי, חוזר על עקבותי לכיוון דירתו של מרקוס.
אומנם כבר 3 ורבע בלילה, ואין לי מושג איך לגרום לו לפתוח לי את הדלת, אז אני פשוט מנסה באקראי כמה כפתורים, עד שהוא עונה בחצי קול. “שכחתי אצלך את החולצה שלי" אני אומר, ושם בעצם לב שאת הגופייה שעלי לבשתי בכלל הפוך. אני עולה במעלית, נכנס בדלת והוא עומד שם, ללא חולצה והמבט התמים בעיניו. “אני צריך להשתין" אני אומר ונכנס לשירותים. אז זו האמבטיה שלו, יש לו עדשות, ומספריים לגזוז את הזקנקן (רואים שאריות של זיפים בכיור) ועגיל לאוזן וסל כביסה. אני יוצא ושואל אותו אם יש לו מיים לשתות כי אני נורא צמא, מה שהיה אמיתי לחלוטין. אני נעמד מולו ושואל אותו "עד כמה אתה שיכור" הוא חייך, מרים את העיניים למעלה וחושב "דיי". “מה חבר שלך יגיד על זה?” אני שואל, “יש לנו הסכם ואנחנו מבינים אחד את השני בנושא" הוא אומר לי. יכול להיות שהוא אמר לי מה שרציתי לשמוע, יכול להיות ששאלתי אותו כי רציתי שהוא יגיד לי מה שאני רוצה לשמוע. יכול להיות שהוא אמר את האמת. או שבעצם יכול להיות שחשבתי לעצמי לכל הרוחות, הילד בן 29, זו החלטה שלו כמו שזו שלי, ואם לו זה לא מפריע או גורם להרגיש לא בנוח, אז למה לי? הצד השני אמר שהוא בעצם שיכור, וזה יהיה ניצול לא הוגן, והאם בעצם כך אני רוצה לזכור את זה. לעזאזל. בחיי. בקפה לפני כן מישהו אמר לי שיש משהו יותר חשוב בחיים מלהיכנס להגדות מיניות, וכששאלתי כמו מה הוא השיב לאחר זמן מה, “להנות מהחיים". אז הנה, אני אהנה מהחיים.
תפסתי אותו חזק ונשקתי לשפתיו עם שמץ של זיפים (אין להם ממש זקן כאן..) נהנה מהרגשת ידיו העולות על גבי. עצמתי את עיניי והנה, אנחנו כבר על המיטה שלו והוא מפשיט אותי. “למה חזרת?” הוא שואל. “רציתי לשחק" אני משיב בטבעיות.
לאחר מאבק כוחות קטן הבנו שאנחנו בעצם מאותו המחנה, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר. “אז מה עושים?” הוא נשכב לאורך מיטתו הקצרה. “או שאני הולך, או שאנחנו פשוט יכולים להירדם ביחד". שתי האפשרויות נראו לי סבירות למדי. “אני צריך לקום מחר ב 8 בבוקר" הוא אמר. רגע, זה רמז? זה עוד קטע אנושי כזה שאומרים דברים מסביב ולא ישר?
"תשמע", אני אומר, בעודי מניח יד על הבטן השטוחה שלו, “אני לא טוב בקטעים האלו, אני לא עובד על רמזים. אל תנסה להיות מנומס איתי מעבר למידה הנחוצה. אתה רוצה שאני אלך? פשוט תגיד". -”כן" -”סבבה". התלשבתי במהרה, מה שגרם לי להרגיש יותר דחלילי מתמיד, ניגשתי אליו ואמרתי לו "שלא תתנהג לידי מוזר בפעם הבאה שאני רואה אותך, ברור?” “בטח שלא" הוא אמר. שרוע על המיטה נישקתי אותו עדינות ויצאתי החוצה. בעודי צועד בקור העז שמתי לב שעוד הפעם לבשתי את החולצה הפוך.
*כל השמות שונו על מנת לא לפגוע בזהותם של האנשים המעורבים.
| |
ואלה הן חוויותי לשנת 2007
באתי לבקר אותך, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראנו. כמו תמיד, בהתחלה אני זהיר לידך, לא יודע בדיוק איפה אנחנו עומדים, מה אתה חושב, מה אתה רוצה ומה אנחנו עושים בעצם. ירדתי ממונית השירות מתחת לבניין שלך. עמדתי עם התיק ביד, מכוסה במעיל ועטוף בצעיף, מעשן סיגרייה, הרוח מפזרת לי את השיער לכל כיוון, ואיתו את כל המחשבות שלי, של מה הולך לקרות. הרמתי עיניים לעבר המפרסת שלך שהייתה מוארת אך ריקה מאדם.
עליתי במדרגות ונמעדתי מול הדלת שלך, מצלצל בפעמון ומחכה לתשובה. פתחת את הדלת בקלילות שכזו, עם מבט של 'כבדרך אגב', מסמן לי להיכנס פנימה. נכנסתי, עובר אותך, ועוד לפני שהספקתי להיכנס לסלון להוריד מעלי את התיק והמעיל, סובבת אותי ונתת לי חיבוק חזק. בלי לחשוב פעמיים נענתי בחזרה, זורק את התיק והמעיל מעלי, מחבק אותך חזק חזק, מניח את הראש על הכתף שלך ושואף אוויר החוצה. אוקי. אנחנו כאן.
איך להסביר במילים את הרגשות? איך למנות בשורות ספורות את כמות המחשבות האין סופיות שעברו לי בראש באותו הרגע? אי אפשרי לעמוד על קוצו של עניין כשאתה מעורב בנושא. תמיד הכל איתך צריך להיות מסובך.
התיישבנו בסלון לראות סרט, משהו שהבאת. הקור חדר לדירה הישנה דרך הקירות וטיפס דרך הסדקים שבבלטות הישנות של הריצפה. ביקשתי ממך שמיכה. כשחזרת כבר נשכבתי לאורך הספה, מסתכל על הטלוויזיה. בלי לחשוב פעמיים, הנחת עלי את השמיכה, הרמת קצה אחד, ונשכבת לאורכי, מפנה לי את העורף שלך. הרגשתי אותך צמוד עלי, הרגשתי אותך מרגיש את אותי נושם. קירבתי את האף שלי לראש שלך ושאפתי אותך פנימה, הריח הזה שלך, עם השמפו והדאודורנט שאני כל כך שונא הרגיש לי כל כך טוב. חיבקתי אותך יותר חזק ממוקדם ועצמתי את העיינים. למי אכפת מהסרט הזה, תראה מה יש לי בין הידיים אמרתי לך. הסתובבת אלי וחייכת את החיוך הזה שלך עם העיניים האלו שלך וסוף סוף נתת לי נשיקה.
למחרת החלטתי שאני מעריך את השהייה שלי אצלך ביום.
אחרי הכל, באמת שלא יצא לנו כל כך הרבה לדבר, ואולי הגיע הזמן שנעשה גם את זה. אבל אז חברים שלך הצטרפו, ולי שמצד אחד לא ממש הפריע, הרגיש קצת מוזר. אחרי הכל, אף אחד לא יודע עלי חוץ מהמצפון שלי, ואיתה אני לא כל כך מדבר. אבל זה המגרש שלך והחיים שלך והחברים שלך, וחשבתי לעצמי שאם אני רוצה לקחת איזשהו חלק בחיים שלך, אני צריך לפעמים לחרוג קצת מהמסגרת שלי. וככה פגשתי את כולם, ישבנו שתינו בירות ביחד במרפסת שטופת השמש שלך. ולא, לא ישבנו מחובקי ידיים אחד עם השני, אפילו לא אחד ליד השני. ואהבתי את זה. אז הם ידעו, אז מה. אין פיל ורוד בחדר. אין פיל בכלל. עם עומר דיברתי על כדורגל של הליגה האנגלית, עם מאיה דיברתי תנאי הקבלה לבצלאל, עם נדב על השמאל והימין ויסמין שאלה אותי לגבי ירידה מהארץ. המוזיקה התנגנה לה ברקע בעוצמה הנכונה, הבירות המשיכוו לזרום והרגשתי באמת בנוח. מדי פעם העפתי מבט לכיוונך מחייך, מסתכל עליך יושב שם על הפוף וצוחק. לפעמים ראית אותי מסתכל עליך וחייכת בחזרה.
ב 2 בלילה אחרי שהבירה האחרונה נגמרה ואזלו לנו נושאי השיחה, כולם החליטו להתקפל. אני, כן אני נשאר. עזרתי לך לאסוף את הבקבוקים הריקים, לרוקן את המעפרות ולסדר את כל הבלאגן. החלטת שאתה רעב אז הלכת למטבח להכין אוכל. אני נכנסתי בינתיים להתקלח.
יצאתי מהמקלחת ואכלנו ביחד מה שהכנת והלכנו לישון. נכנסים ביחד למיטה, אני עם בוקסר וחולצה קצרה, ואתה עטוף בשכבות מגן של לבלה לבנה וטרנינג. “מה אתה בא עם שכבות למיטה?” שאלתי אותך חצי בפליאה חצי בצחוק, “אל תדאג חייל גיבור שלי, אני אשמור עליך חם" אמרתי ודרשתי שתוריד את הטרנינג ותחליף לחולצה קצרה. העפתי לכיווני מבט של 'אני מכיר אותך מאיפשהו...?', אבל עשית זאת. נשכבת על הגב, ואני לצידך, שם הראש בשקע של הכתף שלך, השקע שאני כל כך אוהב, המקום שהכי נוח לי בו, ונרדמנו.
החלטתי שאני מעריך את השהייה שלי אצלך בעוד יום.
בבוקר יצאת לסידורים שלך ואני החלטתי שלמרות שאני לא ממש מכיר את העיר, יהיה דווקא לא רע בכלל אם אני אצא קצת החוצה ואסתובב באיזור. נפגשנו לצהריים במסעדה במרכז שאתה בחרת. היה אוכל טעים, וישבנו שם אחד עם השני, כמו אנשים רגילים, מדברים, צוחקים נהנים. נפרדנו לשלום, וקבענו להיפגש שוב בערב בקניון לקנות כמה דברים. חזרתי לדירה שלך, גלגלתי ג'וינט ועישנתי אותו להנאתי, מהרהר כמו תמיד, על הכל. עליך, עלי, עלי עליך, על החיים. לא הבנתי בעצם מה אנחנו עושים, משחקים אותה כמו גדולים, אבל למעשה מתחמקים מהדברים המהותיים.
שלחתי לך הודעה שאני לא בא לקניון ושניפגש כאשר תחזור. חזרת עמוס שקיות של קניות, משקפי שמש נפולים על הפנים, וחיוך מרוח לך על הפרצוף. מייד כל המחשבות שהיו לי נעלמו בן רגע, רק מלראות אותך עומד שם ככה, עם המשקפיים על הפרצוף למרות שהיה כבר מאוחר בלילה. באתי אליך וחיבקתי אותך חזק ממש, עד שאמרת שאין לך אוויר. צחקתי מזה ואמרתי לך "בוא נעשה משהו". הסתכלת עלי טיפה מוזר, בהססנות משהו ואמרת שקודם נסדר ואז נשתולל. עזרתי לך, וכשסיימנו דחפתי אותך לחדר שלך, מפיל אותך על המיטה שלך. התרוממת על המרפקים עם מבט נוצץ בעיניים, “מה?” שאלת אותי, אבל אני לא עניתי לך. הורדתי לך את הנעליים, הפשטתי אותך מהחולצה שלך ונשכבתי עליך. “זהו" אמרתי, ואתה צחקקת לעצמך, וידעתי שאתה יודע למה אני מתכוון, ושאתה גם מרגיש את זה.
מכאן הזכרון כבר מתעתע בי, והכל מתחיל להיות מטושטש. התחלנו לדבר, על מה אנחנו בעצם עושים ולאן אנחנו בעצם הולכים. אמרתי לך שאני לא כאן, ושאני לא יודע אם אני חוזר. אמרתי לך שאני אוהב אותך. אמרתי לך שאני לא מצליח לבחור בין בחורים לבחורות. אמרתי לך שאתה אצלי בראש כל הזמן. לא אמרתי לך שאני מפחד כל כך, ועל כמה רע אני מרגיש עם עצמי שבשורה התחתונה זה מה שאני, פחדן. אני מפחד מההשלכות של העניין. אני מפחד ממה אנשים יחשבו עלי, על איך תמיד יציגו אותי בתור "ההומו ההוא", מפחד שאם אני אבחר בעולם אחד, לאחר כמה זמן השני יחסר לי. מפחד מלהתחייב בכזו החלטיות, לעולם הזה, אליך. מפחד להגיד לך שאני בוחר בך, ושתחכה לי עד שאחזור, אם וכשאחזור, ואז לאחר מספר שנים זה ייגמר ואני ארגיש אשמה עצומה על כך שמנעתי מבעדך לחיות חיים אחרים, טובים יותר, עם מישהו שמוסגל היה להעניק לך את כל הדברים שאני לא יכול. מפחד מזה שאם זה באמת יקרה, אני אשאר עם ההחלטה שלי בעולם הזה ללא דרך לחזור אחורה. מפחד מכמה אנחנו שונים, ואולי בעצם זה בכלל לא יעבוד, לא בגלל שאני לא מצליח לקבל החלטה, אלא בגלל שאנחנו לפעמים מדברים שפה אחרת? מפחיד אותי לדמיין אותנו ביחד עוד 20 שנה, או אפילו יותר, בני 80 ביחד. איך זה יראה? תהיה לנו משפחה? יהיו לנו ילדים? זה באמת מה שאני רוצה? לגדל ילדים עם גבר? אני מסוגל בעצם לגדל ילדים עם אישה? הפחד הזה משתלט עלי ומונע ממני לקחת החלטות מהותיות לחיים שלי, כן את זה הבנתי כבר. אבל אני תקוע בשלב הזה ולבחור בין חיים עם מישהי לבין חיים איתך נראה לי זוועתי ממש. איך אני יכול לדעת שזה באמת המקום אליו אני רוצה להשתייך? אם אני אבחר בך זה אומר שאני אהיה לכל חיי "אוכל בתחת"? אם אני אבחר בבחורה שמחכה לי מעבר לים, האם אחשוב עליך כל החיים, מחשבות של "מה היה אם..?”.
הבנתי שהגענו לשיחה הזו, ושאולי ההרגשה שהייתה לי לפני כן ניבאה את הבאות (או גרמה לזה..?). החלטנו שזה יהיה רעיון טוב לישון על הדברים שנאמרו ולבחון אותם באור יום.
למחרת החלטתי שאני חוזר הביתה.
אומנם נפגשנו עוד פעמיים ואז, ואתה התנהגת כאילו הכל קשורה ודבר לא נאמר. החלטתי להשתתף במשחק. החלטת שאתה רוצה לקחת אותי לשדה אז אמרתי להורים שלי שחבר לוקח אותי. חיכית לי שאסיים את הצ'ק-אין והחלטנו להתיישב על הכיסאות המשקיפים לעבר המטוסים. התיישבתי, חצי מחוייך מעייפות, שמחה לחזור אל הקור ועצם הידיעה של מה צפוי לבוא. אמרת שאתה לא יכול לחכות לי יותר. הבנתי את זה. ידעתי שזה יגיע, חיכיתי לזה. חייכתי בהבנה, לא מרגיש כלום, ואמרתי לך שזה בסדר. הנה, זה לא היה כזה נורא. דיברנו ואמרנו שההגיון הפעם הכריע על הרגש, וסימכנו שזו החלטה משותפת שלנו. ואז החלטתי שדיי, זהו, אני הולך לביקורת דרכונים ודרכינו נפרדות. נתתי לך חיבוק, ופתאום הבנתי שזה החיבוק האחרון שלי איתך. פתאום הבנתי שאחרי כל כך הרבה שנים של הדבר הדפוק הזה ביננו שאנחנו קוראים לו קשר, אני לא אוכל לעשות את זה יותר. ואני לא אוכל לנשק אותך יותר, או לישון עליך, או בזרועותיך. ואז, כמו בחומת לבנים ענקית, לבנה אחר לבנה החלו ביצורי ההגנה שלי להישבר, ועמדתי שם, מחבק אותך ובוכה כמו ילד קטן. התחלת לבכות גם ואמרת שאנחנו כבר גדולים והגיע הזמן לחיות חיים של גדולים. הפתאומיות של הדבר הכתה בי גלים. איך חשבתי שזה יהיה אחרת? התחבקנו והתנשקנו. לקחתי את התיק שלי על הגב, חייכתי אליך עם עיניים אדומות ודומעות, אמרתי לך שאני אוהב אותך והסתובבתי ללכת. עברתי את הביקורת ופשוט נפלתי בפינת החדר, מתייפח ובוכה כמו ילד קטן, שמבין שעכשיו הוא איבד את האחד הדברים הכי יקרים שלו, ושהוא לא יצליח לקבל אותו בחזרה. בכיתי בלי מחסומים, משווע לאוויר, מקנח את האף בכדי לנשום, אנשים עוברים ושבים מסתכלים עלי. איך, שאלתי את עצמי.
והנה, עכשיו אני כאן, מעבר לים, עם מה שרציתי, להיות לבד. חופש, לא להרגיש כבול וכלוא, לדעת שאני יכול להיות עם מישהי כאן מבלי להרגיש אשמה לגביך. אז אני איתה, וחושב עליך. אני מחבק אותה לפני שאנחנו הולכים לישון, ומשווע להריח אותך לידי, למרות שלפעמים אתה מסריח עם הקטע הגברי שלך שלא מאמין באפטרשייב. אני מנסה להרגיש את הרגל שלך בה, למרות שהיית מעצבן אותי בעוד קטע שלך שלא האמנת שצריכים לגזור ציפורניים ברגליים. אני מנסה להריח אותך בעורף שלה, למרות שעיצבנת אותי בילדותיות שלך שלא נתת לי להוריד לך שם את השיערות עם המכונה כי אמרת שגברים לא עושים את זה, למרות שהסברתי לך שזה בדיוק מה שהספר עושה כשהולכים להסתפר.
אני חושב עליך, ושוב, לא מצליח להגיע להשלמה עם העניין, לא מצליח להיות בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה, חושב אם לחזור, לחזור בגללך או בגללי, לחזור בשבילך או בשבילי, לחזור בכלל, לא בשבילך?
אז כן, אני כבר בן 25, ולא אני לא אכתוב כאן בהתלהבות אין-קץ על כל נשיקה או מזמוז שלי עם בחור. השלב הזה מאחורי. השאלה מה הלאה. סבא אמר שיש החלטות בחיים שצריך המון אומץ לקחת אותן. כבר אמרתי שאני מפחד?
| |
איש כתום, בולדוג, נעליים ואיש גבוה ומוזר נפגשו לבירה
יום שישי בבוקר. קר, שמיים אפורים. אני במיטה עם הפוך בלי ציפה, החלונות סגורים, החימום על גבוה השעון מצלצל. קמתי בעצלות יתרה מהמיטה, מפעיל את המוזיקה, שם מים בקומקום והולך בינתיים לשירותים. מהחלון שם אפשר לראות את העץ שגדל מאחורי הבית. העלים שנשארו עליו צבועים בכתום, אדום וצהוב. חזרתי לחדר, הכנתי תה והסתכלתי על הכביש. לפעמים זה עדיין מכה בי תדהמה איפה אני ומה אני עושה. התלבשתי בחופזה (אני תמיד כמעט מאחר - אבל מספיק בסופו של דבר) ויצאתי לעבודה עטוף במעיל, צעיף וכובע. הקור הכה באיזורנו בחוזקה ובמהרה והאנשים, כלומר אני, עוד לא התרגלו אליו. בצעדים קצובים חציתי את הכביש, עברתי את הקולנוע, עליתי על הגשר ולאחר הליכה של 10 דקות הגעתי לעבודה. באופן מפתיע הייתי כל היום לבד, מה שאיפשר לי לעשות את העבודה בקצב שלי ולנהות מהשקט. בין לבין גם שתיתי קפה וירדתי לקנות לי לחמניה לארוחת הבוקר.
היום עבר במהרה יחסית וחזרתי הביתה עייף כמו תמיד. נכנסתי לאותה המיטה עם הפוך ללא הציפה לשנת צהריים מחזקת עד הערב. מארי החליטה שהיא מכינה לי ארוחת ערב "כמו בבית". לא התווכחתי, מבחירה. התעוררתי בזמן, עליתי על האפניים ופידלתי לכיוון המרכז, לקנות בקבוק יין. בעודי עובר ברחובות העיר שהחלו להתרוקן מאנשים, עקב השעה והקור ראיתי את עצמי מהצד, בתור עובר אורח. ראיתי את עצמי רוכב על האפניים בתוך העיר, עם המעיל והצעיף, ובקבוק היין ביד אחת וביד שנייה מגרד ברגל. ראיתי ושמחתי. שמחתי שזה מה שאני עושה שזו האפשרות שלי.
כאשר הגעתי למארי, היא הכניסה אותי ישר למטבח שהיה חם כמו כבשן, כולה מכוסה בקמח, שערה פרוע אבל חיוכה עדיין שם. באופן דורש אך גם כמעט מתחנן הציבה אותי מול הכיריים, הראתה לי עמוד בספר בישול עם תמונה של מאכל שאני לא מכיר ואמרה לי עם העיניים הגדולות שלה שתמיד נראות לי פעורות לרווחה מהלם העולם הגדול: "הנה, ככה זה צריך להיות". הורדתי את הסוודר, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד. לקח לנו בערך שעתיים שלוש עד שהצלחנו להכין את הכל, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד כמה חברים. היין החל לזרום, ובקבוק אחד הוביל לבקבוק שני. אנשים החלו לקבל לחיים ורודות וזה לא היה קשור לקור מבחוץ או לחום המטבח. שעתיים של ארוחה עם אנשים, פרצי צחוק מעברים שונים של השולחן, ואני יושב שם ורואה את עצמי מבחוץ. רואה אותי יושב שם, עם אנשים שלפני כן לא הכרתי, מדבר בשפה שלא ידעתי, צוחק מדברים שלא הכרתי.
בסוף הארוחה סוון אמר לי שיש מסיבה בכפר, ושכדאי לנו לבדוק אותה. כמעט וכבר סירבתי, הרי כמה חברותיים אפשר להיות ביום אחד, אבל אז אמרתי לעצמי למה לא בעצם. עוד לפני שהגענו לביקתה שמענו את המוזיקה עוטפת אותנו ואת הבסים רוטטים לנו מבפנים. הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. עברנו את הפינה וראינו את הכניסה לביקתה. אנשים עמדו בפתח, המוזיקה נשפכת עליהם ומתוכם. חלקם רקדו באמצע הרחוב, חלקם עישנו, שתו או דיברו. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי גם אני, לא לפני שהורדתי את המעיל והצעיף. מישהו ישר העביר לי בירה בטענה המאוד צודקת שצריך לפנות את הארגז כי אין מקום לרקוד. שמחתי לתרום את חלקי למאמץ ואחרי כמה דקות לקחתי כבר את הבירה השנייה. ראיתי אנשים, שחודשים כבר לא ראיתי. ראיתי את הגבוה שתמיד רוקד גם כשאין מוזיקה בחדר, ראיתי את האדום שתמיד מחייך, ראיתי אנשים שלפני כן עוד לא ראיתי ולא הבנתי איך פספסתי אותם. המוזיקה הייתה מעולה, ואחרי ג'ויינט וכמה בירות הרצון להפסיק לרקוד פשוט כבר לא היה שם והמחשבה שתמיד עוברת בראש כשאני רוקד עד כמה מצחיק אני נראה גם נעלמה כלא הייתה. במקום זה הסתכלתי על האחרים וראיתי אותם בפעם הראשונה מתוך העיניים שלי. ראיתי את הגבוה מחייך אלי בלי הפסקה ורוקד בצורה מגניבה, אבל גם מצחיקה. ראיתי את פאולה מורידה את הנעליים ורוקדת כמו ילדה קטנה, קופצת במקום עם פיסוק וידיים פסוקות לצדדים. ראיתי את סוון פשוט עומד שם עם הבירה ביד ולא יודע כל כך מה לעשות. ואז הכל בעצם הסתדר לי. כולם נראו לי שמחים ומרוצים. אף אחד לא חשב על איך הוא נראה כשהוא רוקד. ברגע שרואים אנשים בתזוזה הם פשוט 'נופלים' להגדרה של רוקדים, ולא שמים לב כל כך לאיך. ואולי בעצם עדיף שכך. אז פאולה קפצה, והגבוה היה טיפה'לה מוזר, סוון עמד במקום, אבל כולם נהנו וכולם רקדו ושמחו.
רק אני עמדתי שם עם מחשבות שלא נותנות לי לחיות, מחשבות שלא עוברות לאנשים אחרים בראש, שגורמות לי להסתכל ולהתנהג אחרת בסיטואציות שונות. וכבר קיוויתי, אמרתי יאללה, עד כמה שאני שונא את המילה הזו, נזרום, נראה מה ייקרה. ואז הגבוה המוזר שלא הפסיק להסתכל עלי ולחייך אמר לי שהוא מאוד שמח שבאתי למסיבה. אמרתי לו שגם אני שמח שבאתי, , יש בירה, מוזיקה והאווירה טובה. ואז אמרתי נרחיק לכת, ואפילו אמרתי לו שגם טוב לראות אותו כי לא ראיתי אותו כבר 4 חודשים בערך. יותר מזה אני לא מסוגל להביא את עצמי, ודווקא יכול להיות שיש שם משהו, אבל כנראה שלא. הוא המשיך לרקוד ואני כבר הלכתי לשירותים להשתין, שם מצאתי חומר קריאה של הדייר.
בחוץ התנהלו להם כמה אנשים יחדיו..אסור לעשן בתוך הבית. החלטתי לנצל את פרץ האנרגיה החברותית שלי ולהצטרף אליהם למרות שלא ראיתי אותם מעולם. היה אחד שאמר שגנבו לו את הנעליים, היתה את השכנה שהיתה כוסית על, היה את הבולדוג עם העיניים הכחולות שראיתי לפני כן ועוד כאלו ואחרים. הבולדוג היה שיכור נעמד לידי ובקושי הצליח לעמוד ישר, חצי נשען עלי. הכוסית על היתה על משאלת מוות ושתתה וודקה נקייה. ואז ההוא עם הנעליים התחיל לדבר, וככל שהוא דיבר הוא נשמע לי יותר ויותר, איך נאמר בעברית תקינה, אוחצ'ה. זה אומנם לא יישמע גילוי היסטרי, אבל לנסות לקלוט ולהבין את זה בשפה זרה זה לא דבר של מה בכך...ואני פשוט נעמדתי שם עם עיניים פעורות לרווחה, מסתכל על האחרים לראות אם הם יודעים את מה שאני כנראה יודע. ולא, לא ראיתי שום תגובה. רק הבולדוג פתאום נעמד זקוף ואמר שהוא חושב שגברים הם הדבר הכי טוב שיש. נכון שהם הכי טוב שיש?, שאל את כוסית העל. היא, מורידה את הבקבוק, מנגבת את קצה השפה משאריות של וודקה קרה, מסתכלת עליו בזווית העיניים השיבה בקלילות, "לא". "אני חושב שהם הדבר הכי טוב שיש" הוא חזר. העיניים שלי התגלגלו בתוך חוריהן. לא הבנתי לאן להסתכל. על הבולדוג, על הבחור עם הנעליים, על האחרים לראות את התגובות שלהם, לראות אם הם מבינים. מה הם מבינים בעצם? מה הולך פה בעצם? לאן הגעתי? איזו מסיבה זו? מה קורה פה? קודם הגבוה המצחיק, אחרי זה הנעליים והבולדוג, סוון כל הזמן מסתכל עלי..מה הולך פה? יש משהו שאתם רוצים לספר לי? ולא, לי אין שום דבר שאני רוצה לספר לכם.
הרגשתי מאוד מוזר. החלטתי שאני צריך פסק זמן, אז אכלתי את שאריות העוגה שמארי נתנה לי בסוף הארוחה שלנו. עם האוויר הקר ומתיקות העוגה, ניסיתי לנקות את המוח מכל המחשבות ולהיות טבעי. ואז הבנתי את זה בעצם, אני לא זוכר אפילו איך עושים את זה. כן, ברור, זה מוחלק לרמות, יש אנשים בבית ואפילו כאן שאני מצליח להיות איתם פתוח לחלוטין ולהתנהג בנוח. יש אנשים שפחות. יש אנשים שבכלל לא. זה טבעי ונכון ומובן לחלוטין. אבל להיות כמו פעם, שלא שמתי זין על אף אחד ועל מה שהם חושבים. הייתי נותן הכל על מנת לחוות את ההרגשה הזו שוב. ואז בעצם התחלתי לחשוב, למה בעצם, או מה קרה לי במהלך הדרך שכן התחלתי לייחס חשיבות למה שאנשים חושבים ואיזו טעות זו. ואז הגיעה המחשבה הסופית שאמרה שאני פשוט חושב יותר מדי. ועם המחשבה הזו התעטפתי בצעיף, במעיל ובכפפות אמרתי שלום לסוון ויצאתי לדרכי הביתה לביקתה. אחרי מקלחת חמה נכנסתי לחדר המחומם במידה הנכונה, הורדתי את המגבת ונכנסתי למיטה עם המצעים הנקיים והריח של החלומות. עוד לפני שהספקתי להירדם ולתת למוח מנוחה מהכל, הספקתי לחשוב עליך, ובאופן בלתי נמנע עלי. חשבתי על כמה בא לי לנשק אותך ופשוט להחזיק אותך קרוב אלי. דיי, נמאס לי.
| |
| כינוי:
מנש'קה
בן: 42
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
