צילמו אותי, חיסנו אותי, סרקו אותי, דיגמו אותי ולבסוף שלחו לבסיס טירונות אי שם בדרום הארץ.
לא יאומן כמה הזמן זז לאט במקומות האלה, אבל יש נקודות אור. על תנאי השירות גם כן קשה להתלונן: האוכל, המגורים וההפסקות - הכל בסדר. שבוע הבא מתחילים לעבור תכנים אמיתיים של רובאות ופחות לטחון ת'תחת בעבודות שונות בבסיס.
מצד אחד אני לא יכול להגיד שאני נהנה כמו שאמרו חיילים אחרים בשיחת הסיום (נשמע לי לא במקום), אבל אפילו חיי הצבא לא מצליחים להוציא ממני את האהבה שלי לצבא - אני אוהב להיות מדוגם, אני אוהב כשהטורים ישרים, אני אוהב כשכולם מטוחים כמו שצריך וכשההקשב חזק, כשפונים אל המפקד בטון ראוי, כשעומדים בזמנים, כשהמפקדים מרוצים וכו'
אני לא אוהב כשבדרך הביתה החיילים מהפלוגה מדברים שטויות, צועקים בתחבורה ציבורית, שמים רגליים על המושבים וכדומה. אני לא אוהב כשחיילים שאננים בעמידה בזמנים, כשהחניך התורן לא מתאמץ לדרבן את הכוח וכשמדברים מאוחר באוהל.
עכשיו אני לא בסיירת מטכ"ל אני יודע, אבל אני נותן את המקסימום וכשאני מרגיש שאחרים לא נותנים את המקסימום זה מאוד מפריע לי. בכל אופן, הייתה מגמת שיפור מיום ליום אז יש תקווה.
עד כאן העידכון השבועי שלי (: הרבה יותר גשמי והרבה פחות פילוסופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
