באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

תעודה כחולה, רביעי 22:25, ערוץ 2

חיים יבין לא ממש אובייקטיבי. הוא לא יכול להיות. הוא יהודי שעושה סרט על ערבים. אם הוא ייתן להם להגיד כל מה שהם רוצים, ממש עד הסוף, כולל טענות האפרטהייד, ואז ישתוק – הוא ימצא את עצמו בחוץ. כלומר מחוץ למדינה. וזו הדילמה הגדולה.

מצד אחד, מדינת ישראל התחייבה בהצהרת העצמאות שלה לתת שוויון לערבים שנולדו, גדלו וגרים כאן. מצד שני, אם ניתן להם שוויון מלא, הם עלולים לנצל אותו ולעשות יד אחת עם ערביי השטחים ועם ערביי המדינות המקיפות אותנו, ולעשות לנו אמבוש הרבה לפני שארה"ב תספיק לבוא לעזור – ומי בכלל יודע אם היא תבוא ועם איזה כוחות. מצד שלישי, אגב, ישנה האימרה החכמה שאנשים שבעים לא יוצאים למלחמה. אבל לכו תדעו אם זה עובד על ערבים.

אי אפשר לסגור הכל במוות, או בזריקה לים, או בגירוש. זה פשוט לא עובד, ולא הגיוני, ולא מוסרי ובלתי נתפס. במקום זה, חיים יבין לוקח מצלמה ויוצא אל השטח. מה שעשה בשעתו דיוויד גרוסמן בכתיבת "נוכחים נפקדים", עושה עכשיו יבין בצילום "תעודה כחולה". התיעוד, כמה עצוב, דומה למדי. 20 שנה הבדל, וכמעט כלום לא השתנה. אולי סללו עוד כמה כבישים, אולי יש יותר מרצים ערביים באוניברסיטאות, אבל תסמכו על הטכנולוגיה שהיא נתקעה מאחור. היי דפינישן? היי וביי. אילה ליקה, מעה סלמה.

יבין פוגש צעירים ומבוגרים, כאלה שמשפחתם נהרסה בזמן מלחמת לבנון, וכאלה שמרגישים הרוסים כל פעם שהם עוברים במחסום או מנסים לעבור בשערי נתב"ג. הוא פוגש מעגל העצמת נשים, ואחר כך רואה כמה העצמה ועוצמה אין בשטיפת כלים במסעדת שווארמה ופלאפל (ערביה גרושה עם ילד). הוא פוגש בחורה צעירה ואינטליגנטית שעובדת בחממת פרחים, ונותן גם למעסיק היהודי שלה לדבר. מעבר לזה נראה עוד יהודים רק בסוף הפרק, ועוד במקרה מזעזע של שכנות רעה מצד הערבים.

האם זה נכון להראות לנו עכשיו כאב מול כאב? האם זה מה שיהפוך את הסדרה למאוזנת? ודאי שלא. זה גם לא המקום לאיזון, בדיוק כמו שזה לא המקום לדיונים על דו-קיום, כפי שמנסה להסביר הדוקטור מאוניברסיטת חיפה. דו-קיום זה מונח מכובס למציאות של החמור ורוכבו, הוא אומר, ובכך מעליב כל ישראלי-יהודי שחשב שהוא עושה משהו למען קירוב לבבות. הוא קצת קיצוני, הדוקטור, אבל ערביי מחמד – כמו דתיי מחמד – יש לנו כבר מספיק.

לא פשוט לצפות ב"תעודה כחולה" של חיים יבין. לא פשוט, מפני שמדובר בשעה של הלקאה עצמית שמזכירה לנו כמה אנחנו חיים מתוך פחד ולא מתוך רציונליות. כמה אנחנו מפסידים, ומה הדבר היחיד שאנחנו מרוויחים – ביטחון מזויף. מה אפשר וצריך לעשות, בזה יבין לא ממש נוגע. אולי אם הוא היה קצת יותר דב גילהר וקצת פחות אחד שמראה את עצמו ומדבר על עצמו בסרטי תעודה, היה לנו כיוון.

רייטינג: 13.3%, מקום רביעי בדירוג היומי