באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

איש על הירח, באחד מערוצי הסרטים שלכם

אני לא יודעת מה אתם יודעים על אנדי קאופמן, או מה ידעתם עליו לפני שראיתם – אם ראיתם – את הסרט "איש על הירח". אני לא ידעתי עליו כמעט כלום, חוץ מזה ש-REM הזכירו אותו בשיר שלהם. אני לא אמריקאית, לא נולדתי בשנתון הנכון, ובאופן כללי, בסביבתי יש מעט מאוד אנשים שמדברים עליו או מזכירים אותו.

אולי זה בגלל שקאופמן היה אדם שקשה להגדיר. נכון, אפשר לומר עליו בפשטות שהוא היה קומיקאי יהודי אמריקאי, אבל זה לא יהיה מדויק. כי קאופמן לא ממש הצחיק בדרכים המקובלות, לא ציית לשום כלל של הומור או יחסים בין זה שעל הבמה ואלה שמולו, וכל מה שעניין אותו זה לקבל תגובה כלשהי מהקהל. גם קרבות היאבקות בין-מיניים היו רלבנטיים לצורך העניין. גם מתיחות טלוויזיוניות על הקהל שבאולפן, כמו גם על זה שבבית, היו חלק מהעניין. הכל הולך, הכל הלך, גרסת המקור.

קאופמן, שמגולם בסרט על ידי ג'ים קארי המבריק והמשיגינע אף הוא, נולד ב-1949 בניו יורק (לא ברור כ"כ בסרט), הופיע במועדוני סטנד אפ עם קטעים הזויים שהחלק הנורמלי היחיד בהם היה חיקוי מוצלח של אלביס פרסלי (ביצוע מצוין של קארי), והצטרף לצוות של סטרדיי נייט לייב של רשת הטלוויזיה ABC (לא להתבלבל עם זו של NBC). היה לו סוכן יהודי, ג'ורג' שפירו, חבר תומך בשם בוב זמודה, ובשלב מסוים גם אישה בשם לין, שאיתה הוא התחיל באחת הדרכים הלא סטנדרטיות שלו. יחד עם כל החבורה הזו הוא עשה צחוק מאמריקה קצת יותר מדי פעמים.

במובן מסוים, קאופמן היה הילד שצעק "זאב זאב". כל כך הרבה פעמים "עבד" על כולם, עד שבפעם היחידה שאמר את האמת, על מחלת הסרטן שלו, היה קשה למצוא מי שיאמין לו ולא יחפש את המתיחה. היה גם קשה למצוא מי שיאהב אותו – הקהל זרק אותו מסטרדיי נייט לייב בסקר משפיל, קבוצת המדיטציה שלו חיפפה אותו, ואפילו אחותו לא האמינה לרופא שבישר למשפחה עד כמה הוא חולה. "לרופא לא היו נעליים של רופאים!", היא ניסתה לשכנע את בני המשפחה, מתוך תקווה מיואשת שזה לא יכול להיות אמיתי, הרי לאנדי לא קורים דברים כאלה.

בעיניי, דווקא החלק של המחלה, ושל ההתמודדות איתה, זה החלק של הסרט שראוי לתשומת לב. אולי הוא לא מאוד ארוך, אבל סופסוף יש בו משהו נוגע ללב. בסצנה אחת הוא מנסה להצחיק באמצעות בן דמותו השני, טוני קלפיטון. בסצנה אחרת, שקשורה לנסיעה לטיפול בפיליפינים (זוכרים את טיפול-החלקים-הפנימיים שאייל פלד עבר ב"מסע עולמי"? אז כזה), הוא נשכב על מיטת הטיפולים, ובדיוק לפני שמתחיל הטיפול מזהה את המתיחה והרמאות של "המטפל". והוא הרי מומחה ברמאויות מסוג זה, אז אין לו אלא לצחוק – כמו שהוא עבד על אחרים, הנה כאן עובדים עליו. רק שהפעם זה הרבה יותר כואב. ועצוב.

בסצנה אחרת, של הטקס לפני ההלוויה, כולם יושבים על ספסלים כשמולם מוקרן סרטון מהעבר, שבו קאופמן מככב ומחלק הוראות לצופיו – הפעם הצופים הם קהל המלווים שלו בדרכו האחרונה. בהתחלה המבוכה רבה, אבל בהמשך הם מבצעים את ההוראות ושרים את השיר, מה שיוצר מחזה כמעט סוריאליסטי.

בשנת 1984, בגיל 35 בלבד, המסך ירד מעל האיש המוזר הזה שהיה מוכן לעשות הרבה מאוד בשביל לזעזע את העולם ולקבל תשומת לב. הסרט שנעשה עליו אינו מדויק אחד על אחד, אבל הוא בהחלט עושה כבוד לאיש, שפרץ את הדרך עבור עשרות ומאות קומיקאים אחריו.

טריוויה: התפקיד היה במרחק נגיעה מאדוארד נורטון, אבל האולפנים הכריעו בעד קארי. ג'ים ולא בגלל שהוא וקאופמן נולדו באותו תאריך, 17 בינואר. וגם לא בגלל שהוא מעריץ של קאופמן, שקנה במכירה פומבית את תופי הקונגה המקוריים שלו, ואז הגיע איתם לאודישן (ואחר כך הכניס אותם לסרט). אלא פשוט מפני שהוא נחשב לשחקן "מכניס" יותר. אגב, ובלי קשר, אחת מהשיטות שלו להיכנס לתפקיד באופן טוטאלי היתה לבקש מכל הצוות לקרוא לו רק אנדי במהלך הצילומים, ולא להשתמש בשמו האמיתי.

איש על הירח (Man on the moon), ארה"ב 1999. 118 דקות. במאי: מילוש פורמן. שחקנים: ג'ים קארי (קאופמן), דני דה ויטו (שפירו), קורטני לאב (לין), פול ג'יאמטי (בוב. ואתם אולי מכירים אותו מאמריקן ספלנדור)