באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

איפה צדקנו עם מודי בראון, שני 23:00, ערוץ 2

לא מזמן קראתי באיזשהו מקום שמודי בראון הוא אחד שנשים אוהבות לצפות בו, וגברים אוהבים להזדהות איתו. אחד כזה שאהוד על כולם, ובדיוק בגלל זה נהנים לצפות בו בסדרת פרסומות ממש כאילו היתה סדרת מערכונים קצרים, שזה אגב גם האופן שבו הוא מנסה למכור את העניין לעצמו.

כן, קצת קשה לו למודי עם העובדה שהוא עושה פרסומות, וזה ניכר היטב ב"איפה צדקנו" שמגיש ארז טל. בהתחלה הם מדברים על זה שבראון הוא פריק של שליטה, ולכן הוא נהנה במקומו בערוץ הספורט הנישתי, שם יש לו אוטונומיה יחסית. בוודאי בהשוואה לחבריו שתקועים בפריים טיים וצריכים להתעסק בכל מיני עבודות רס"ר מסוג יומטוב ופרומונים למיניהם. הפריים טיים משנה אותך בהכרח, הוא אומר.

כשטל מזכיר לו שהעובדה שהוא מפרסם את דיסקונט מאז 2002, וברמה מוגברת בשנתיים האחרונות, בעצם מכניסה אותו לפריים טיים, בראון ממהר להתנצל. "קודם כל זה בגלל שהתברגנתי", הוא אומר, ואז מנסה לנסח תשובה: "אם אני רוצה לשמור על חופש העשייה שלי, אז פה באופן מוצהר אני עושה משהו מסחרי, כדי שבשאר הזירות אעשה מה שאני רוצה, איך שאני רוצה".

מה למשל? הכל אנשים, במדינת היהודים, שישים, ובקרוב סדרה על 100 שנה לתל אביב (לפני שנה ראיתי אותו מצטלם בכיכר רבין בשביל הסדרה. מאיפה יש לו סבלנות לעבוד על זה כל כך הרבה זמן?).

בעיני בראון יש התנשאות באופן שבו הטלוויזיה מתייחסת לצופיה, במיוחד לגבי מה שהיא בוחרת לשדר בפריים טיים. לטל, איש טלוויזיה משופשף, יש תשובה: בישראל קיימים רק שני ערוצים מסחריים, וכל שאר הערוצים אמורים לספק אלטרנטיבה, אלא שהם לא עושים זאת. כלומר הבעיה היא שפשוט אין קונטרה. הערוצים המסחריים עושים את שלהם, הקופה צריכה לרשום והיא רושמת, כל השאר נרדמו בשמירה.

האמת היא שדווקא בתחום הספורט לא כל כך נרדמו, וגם טל מודה בזה, אפילו שהוא לא אחד שרואה כדורגל. אבל שאלות הוא יודע לשאול, למשל על התשלום על ערוצי הספורט, מה שמחלץ מבראון את התשובה "לא נוח לי עם התהליך, אבל אני בהדחקה". התשלום עולה, אבל איכות המשחק יורדת, טוען טל. ומודי מודה: הכדורגל הישראלי זה משחק של תקצירים, בשש וחצי דקות יש הרבה מצבים, אבל אם אתה צריך לראות שעה וחצי, זו בעיה.

איזה מזל שהוא משדר כדורגל אירופי מליגת האלופות. ובכל זאת הוא עדיין משוכנע, בסוג של גבריות ילדותית, שלהיות מגיש אולפן ליגת האלופות זה הרבה פחות מלהיות המגן השמאלי של הפועל חיפה, חלום הילדות שלו. להיות באולפן זה פשוט להיות "האיש שמדבר על זה בטלוויזיה".

האיש שמדבר התחיל את דרכו עם שיער קצר, בתוכנית "סל בסלון" בערוץ הספורט. בחיים לא הייתי זוכרת את זה. הרבה יותר קל לזכור אותו עם שיער ארוך, נדב יעקובי ושגיא כהן. מאז שהשיער צמח, גם הקריירה צמחה, אומר בראון, האיש היחיד שאני מוכנה לקבל אצלו את תסביך שמשון הנצחי. לא נותר לי אלא לתהות מה היה קורה אם כל ההנאה הזו היתה משודרת בפריים טיים, והיינו יכולים סופסוף להכריע מי צודק, ועד כמה הציבור רדוד.