באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אנתוני בורדיין, שלישי 22:30, ערוץ החיים הטובים

כבר מזמן לא ראיתי תוכנית תיירות כל כך מגוונת, שמתמקדת בעיקר בכל מה שלא טריוויאלי ולא תיירותי. כבר מזמן לא נהניתי ככה מתוכנית קלילה שיש לה גם אמירה, כמו שנהניתי מהתוכנית "אנתוני בורדיין (אין הזמנות)". שף בורדיין המהולל, אושייה קולינרית ותרבותית, יורד על הכוכבים של הכוכבים בשדרה המפורסמת, מפזר בדיחות על אדי מרפי, ומדבר על אל.איי האמיתית, זו שבה אתה רואה מהחלון עיר אחרת ולא אחוזה מעוצבת, ועל האנשים האמיתיים שלה – אלה שאינם עובדים בתעשיית הסרטים.

אבל בתור התחלה הוא מספר לנו שאף אחד לא הולך בלוס אנג'לס, כולם נוסעים ברכב, או למצער באוטובוס, וזו כמובן הסיבה לפקקים הגדולים. לא הייתי בסביבה אז אין לי מושג אם זו האמת, אבל צילומי הפקקים שכנעו אותי קלות: כשאגיע, אשכור לי מכונית אמריקאית קלאסית.

הביקור בעיר מתחיל במסעדת רוסקו, שמתמחה בהגשת עוף וופלים. כן, הדבר האמריקאי המגעיל, יחד עם הדבר האמריקאי המגעיל השני. מגישים את זה כאן מאז 1975, אבל כנראה שצריך להיות מקומי כדי להתלהב – אצל בורדיין זה לא עובר.

אחרי האוכל מגיעה החוויה הראשונה – הצטרפות לחבורת נשים מגוונת, שנקראת דרבי בולז. בקצרה: כל אחת שמה סקטים, נכנסת למסלול החלקה אובלי, מתאמנת קצת בסיבובים ובהתנגשויות בבחורות אחרות, ואז כולן מתחלקות לארבע קבוצות ומתחיל מבצע כסאח, שבסיומו לכולן חבורות כחולות וחלק גם שוברות משהו. לדבריהן, הן נהנות עד הגג. זר לא יבין זאת, או יחליק על התחת שנייה אחרי שהוא שם את הסקטים – כמו מה שקרה לבורדיין. פייר, גם לי זה היה קורה. בחיים לא החלקתי על סקטים, פשוט כי אין לי את זה.

בכל מקרה, אחרי האימון כולן הולכות ל"פליפה", לאכול כריכים צרפתיים טבולים. לא הבנתי מה זה, אבל כולן מרוצות, ואפילו בורדיין לא מתלונן. מכאן הוא ימשיך לאזור המקסיקני של העיר, שבו יש ציורי קיר ענקיים יפהפיים של גברים ונשים בלבוש מסורתי, יפגוש מריאצ'יס – נגני מוזיקה מקסיקנית עצובה המבטאת שברון לב ושאר רומנטיקה, ויסיים במסעדת ביריירה צ'אליו שבה מבשלים 4.5 טון עזים כל שלושה ימים, יען כי תבשיל העז הוא המנה המקסיקאית הפופולרית. שנאמר: אוי פוי.

עדיף לעבור לאוכל תאילנדי - מתברר שיש בעיר רבע מיליון תאילנדים, לא כולם אצלנו - ולבקר אצל זונת האטריות, בלוגר משעשע שפתח מקום של אטריות תאילנדיות מכל הסוגים. כמובן ששוב נבחרה מנה עם בשר, כל מיני חלקים לא סימפטיים, אבל היי, אני פה בשביל האווירה, לא בשביל האוכל. וחוץ מזה מה עדיף, אייל פלד? רון חכלילי? עינת ארליך?

לא ולא. מה גם שאף אחד מהם לא היה מצטרף כמו בורדיין לאימוני היחידה למבצעים מיוחדים, עובר את כל המסלול, משתתף בתרגיל לחימה בשטח בנוי, כולל כדורים מצופים שעווה אך כואבים בהחלט, ולבסוף מסכים לחטוף שוק חשמלי משוקר של טירון אחר. וזה כאב, תאמינו לי – מילא התיאורים הציוריים, אבל את הפרצוף הזה בורדיין לא יכול היה להמציא.

בורדיין הוא שף עם סיפור חיים לא קל, שכולל הידרדרות לסמים וכתיבת ספר על כל מה שעבר עליו. בתוכנית הזו - כבר עונה שלישית, לא צחוק - הוא בא דוגרי, בלי לדפוק פוזות ובלי לבחור באוונגרד. הוא פשוט בוחר בחיים הפשוטים, וכמה שזה לא טריוויאלי בעולמנו המודרני.