באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

  "ימי הרדיו ", ערוץ MGM

במסגרת חוק ההתיישנות, שלפיו אני רואה סרטים פחות או יותר רק 20 שנה אחרי שהם כיכבו בבתי הקולנוע, אתמול צפיתי לראשונה ב"ימי הרדיו" של וודי אלן (את "פשעים ועבירות קלות", כזכור, ראיתי אך לפני שלושה חודשים). תוך כדי הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על חוויות הרדיו שלי, ועל ראיון הפרישה של יצחק נוי (לבת, לבן ולמי שמתעניין) שקראתי לא מזמן בידיעות אחרונות.

קל לגלוש מהעניין כשמדברים על "ימי הרדיו", בין היתר מפני שאין לו עלילה סוחפת, כמו שהבנזוג קורא לזה. למעשה, אין לו עלילה בכלל. יש רק חוויות מהעבר, זיכרונות שקשורים בשידור זה או אחר, או בגיבורי תקופה שלא תשוב עוד. תקופה שבה כל המשפחה גרה יחד בבית גדול אחד בשכונת רוקאווי בקווינס. סבא וסבתא, דודה ודוד והבת שלהם, דודה רווקה בררנית, אבא ואימא והילד הקטן ג'ו שחטף הרבה כאפות על הראש. לפעמים גם נתנו לו מכות בחגורה, ופעם אחת הוא ניצל באמצע כי בדיוק דיווחו ברדיו על ילדה בת 8 שנפלה לבאר.

בימי הרדיו פתחו את הבוקר עם תוכנית "ארוחת הבוקר", המשיכו לתסכיתים, לחוויות מוזיקליות, לשידורי ספורט על כוכבי פוטבול הזויים (פרודיה על שחקן אמיתי), ולהרבה חדשות – כי ב-1943-44, שנות מלחמה מובהקות, לא היה חסר מהן. וודי אלן עורג על התקופה הזו, שבה אף אחד עוד לא הרג את כוכב הרדיו. להפך, כולם העריצו אותו ורצו לבלות במסיבות כמוהו, רק שלא היה כסף בשביל זה. במקום זה הקשיבו למסיבות, שתו יין זול בכוסות פשוטות, ושיחקו קלפים על הספה.

מצד שני, בזכות הרדיו גם קרו דברים טובים: אחרי שהשדרן הודיע שאולי המטוסים הגרמניים יגיעו להפציץ, ג'ו וחבורתו עולים לגג כדי לדווח במקרה של התקפה. במקום זה הילדודס מתפתים להשקיף על בלונדינית רוקדת ומתפשטת, שלימים תתברר כמורה המחליפה שלהם. אז נכון שאחד מהילדים ציין, "אנחנו הולכים ישר לגיהינום", אבל היי, עדיין מדובר עבורו בחוויה בלתי נשכחת.

אצל המבוגרים, לעומת זאת, המצב הרבה פחות טוב. הדמויות של אלן, ובסרט הזה הן רבות מאוד, בדרך כלל לא מרוצות מהחיים שלהן. היה יכול להיות טוב, אבל לא היתה לנו ברירה אז התפשרנו, העיקר שאנחנו כאן, ושיש לנו מוזיקה ברקע. שום עתיד אמיתי לא מחכה להם, האבא מרטין לעולם לא יהיה איל הון, וכל היוזמות שלו נידונות לכישלון. הדוד השמן לעולם ימשיך להביא דגים אפילו שלכולם נמאס, ודודה בי הרווקה עם הסטנדרטים הגבוהים תמשיך לקוות שנס הזוגיות יקרה גם לה.

משוגעים וחולמי חלומות כל החבר'ה האלה, אבל מה, תמיד יש להם את הרדיו. וזה משהו להתגעגע אליו, כי בטלוויזיה זה לגמרי לא אותו דבר – כבר אי אפשר לדמיין את הדמות מאחורי הקול. הדימיון כבה, ויותר מדי פעמים, איתו כבה גם כל השאר.

"ימי הרדיו" (Radio Days), ארה"ב 1987. 88 דקות. במאי: וודי אלן. שחקנים: מיה פארו (סאלי), ג'ף דניאלס (ביף בקסטר, אחד המאהבים של דודה בי), לארי דיוויד (השכן הקומוניסט), דיאן קיטון (זמרת שיר הסילבסטר), מייקל טאקר (האבא מרטין), דיאן ווסט (דודה בי), דני איילו (רוקו הרוצח עם האימא האיטלקייה המשוגעת), ריצ'רד פורטנוי (סיי, המאהב הנשוי של דודה בי)