באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ג'ונו, באחד מערוצי הסרטים

מדי פעם, לא יותר מדי, קורה ש"נופלים" על סרט שלא מתיימר לכלום, ובכל זאת נהנים ממנו מאוד, ואפילו לוקחים איזו תובנה או נושא לשיחה. זה בדיוק מה שקרה לי עם "ג'ונו", זוכה פרס האוסקר (!) לתסריט בשנה שעברה, ומועמד כסרט הטוב ביותר באותו טקס נחשב. היו גם עוד פרסים ועוד מועמדויות, וההשתפכויות עליו היו מכאן ועד בכלל, במידה שכבר נראית לי מוגזמת. אבל מה אכפת לי. איך אומרת מרינה סולודקין בארץ נהדרת? אני נהניתי.

על פניו, שום דבר חשוב לא קורה ב"ג'ונו". שום מהלך עלילתי מרתק, כמעט שום קונפליקט, פשוט תיאור של "תקלה" בחיים שמתוקנת במהירות שיא. ג'ונו (אלן פייג') גיטריסטית שנונה ומדליקה בת 16 - כמעט כמו דריה מהסדרה המצוירת ההיא - נכנסת להריון לא מתוכנן, בזכות סקס חד פעמי עם החבר הכי טוב שלה, פולי בליקר (מייקל סרה). בסצנה הפותחת את הסרט היא עומדת על הדשא של חצר ביתה, ושותה גלונים של מיץ, לטובת בדיקת ההריון הביתית השלישית שהיא עומדת לבצע. כבר אז ברור שיש עסק עם בחורה מגניבה ומעצבנת בו זמנית.

אחרי שהיא מודיעה בקוליות לחברתה הטובה על הסיטואציה החדשה שנוצרה, השתיים מחליטות על פנייה למרפאה המתמחה בהפלות. ג'ונו משתפנת, והן עוברות ל-Plan B: שיחה עם הוריה של ג'ונו - אב ביולוגי (ק. ג'. סימונס) ואם חורגת (אליסון ג'ני, לנצח סי.ג'יי קרייג מ"הבית הלבן"). עיקרי השיחה: אני בהריון, לא מתכוונת לעשות הפלה ולא מתכוונת לגדל את התינוק, כן מתכוונת למצוא הורים מאמצים.

באופן לא מפתיע, השיחה בין ההורים נמשכת פחות מדקה, והופ הם מתגייסים לטובת הבת הסוררת. מביקור אצל ההורים המאמצים ונסה (ג'ניפר גארנר, לנצח אשתו של בן אפלק) ומארק (ג'ייסון בייטמן), זוג יאפי מושלם לכאורה עם בית ענק בפרברים, ועד לבדיקת אולטרסאונד שבה הטכנאית שמצייצת חוטפת צעקות במיידי.

אם יש עוד מישהו שחוטף צעקות זה רק פולי בליקר שלא מפסיק לרוץ, ושכל סצנת ריצה שלו מסמנת התקדמות בסרט. אבל אל דאגה - זה לא יהיה לנצח, המצב הזה, הרץ למרחקים ארוכים עוד יחזור לחייך ולנגן על הגיטרה. הקונפליקט היחיד שנמשך עד סוף הסרט שייך לזוג המושלם שמתברר כלא כל כך מושלם. לא שיש שם סטיות, חס וחלילה, סתם איזו תקלה קטנה. לא משהו גדול יותר מהתקלה ההריונית. ולכן, אפשר להגיד שמדובר בסרט שמרני במידה, שום דבר מהביקורת החברתית הנוקבת של "דריה", למשל. זה רק כאילו דומה, אבל לא באמת.

אז למה הסרט זכה לכל כך הרבה תשומת לב? קודם כל בזכות התסריטאית - דיאבלו קודי בת ה-30 היא בלוגרית מקועקעת שמתחזקת את הבלוג "The Pussy Ranch", וב-2006 פרסמה את הספר Candy Girl על עבודתה כחשפנית במיניאפוליס במשך שנה. זה התסריט הראשון שלה, וכבר בו היא מוכיחה יישור קו עם קוד המשפחה האמריקנית, כך שלמעשה יש פה "תיקון" והפי אנד - היא עכשיו נורמלית, ואיזה סרט מקסים היא עשתה!

שנית, ישנה אלן פייג' המתוקה והמצוינת בתפקיד ג'ונו, וזה בלי ציניות. יש לה קסם לבחורה, והיא מתלבשת בול על הסרקזם שסידרה לה קודי - "ג'ונו זה על שם מלכת האלים במיתולוגיה הרומית, שהייתה ממש יפה אבל ממש רעה - כמו דיאנה רוס", או כשמישהו מפגין דאגה כלפיה - "אני כבר בהריון, איזה עוד שטויות אני יכולה לעשות?", או בתגובה לשאלה של אביה האם היא באמת בהריון: I'm sorry. I'm sorry... And if it is any consolation I have heartburn that is radiating in my knee caps and I haven't taken a dump since like Wednesday... morning.

ושלישית, כי מדובר בסרט כל כך דל תקציב (מי אמר "מיס סאנשיין הקטנה" ולא קיבל) ועם כל כך מעט ימי צילום (31), שזה פשוט כיף לדעת שגם מי שלא זורק 40 מיליון על הפקה יכול לספר סיפור ולהגיע ליותר מ-100 מיליון דולר הכנסות.

טריוויה: בסצנה שבה ג'ניפר גארנר משחקת עם ילדה קטנה בקניון, וג'ונו צופה עליה מלמעלה - זו הבת האמיתית של גארנר, ויולט.

ג'ונו (Juno), ארה"ב 2007. 96 דקות. במאי: ג'ייסון רייטמן. תסריט: דיאבלו קודי. שחקנים: אלן פייג', ג'ניפר גרנר, אליסון ג'ני, מייקל קארה, ג'ייסון בייטמן, ג.ק סימונס.