דודו טופז מואשם בתקיפת אנשי טלוויזיה
מאז הגיעה הטלוויזיה לישראל, ועוד יותר מאז המצאתם של הערוצים המסחריים, לא יכול אדם להגיע לקהל רב כל כך במהירות רבה כל כך כמו שהוא יכול באמצעות תוכנית אחת. בן רגע מאות אלפים יודעים מי אתה, מדברים עליך, נועצים בך מבטים, חלקם גם מרעיפים עליך אהבה. ככל שהחלק הזה גדול יותר, כך זה ממכר יותר. תחשבו על זה: לקבל אהבה כל הזמן, חיבוקים, נישוקים, בוסות לאגו על בסיס יומי.
רצה הגורל, ודודו טופז, האיש שכל כך אוהב את אהבת הקהל, והפך כל כך זקוק לה, נשאר בלי תוכנית טלוויזיה. אז הוא הפסיק לקבל את האהבה הזו, לפחות במינונים שאליהם הוא רגיל. וזה היה לו קשה. כן, הוא עבד על ספר לילדים, ועל הופעה חדשה (שהפסיקה לרוץ אחרי פחות מ-20 הצגות בגלל מבצע "עופרת יצוקה"), והמשיכו להזמין אותו לאירועים, ובזכיינית ערוץ 2, רשת, צילמו סרט/סדרה תיעודית על חייו. הייתה עשייה. אבל לא הייתה אהבה שאפשר למדוד בנקודות רייטינג. ואהבה לא מדידה, כשאתה אמן, יכולה להיות מאוד מבלבלת.
רבות דובר על השיטות שבהן המשטרה הפילה את טופז וגרמה לחשודים לדבר. גם על הארכת המעצר באמצעו וידיאו קונפרנס הכבירו מילים (שוב טופז יכול היה להופיע על מסך טלוויזיה, גם אם האפקט הוא רק בכאילו). בטוקבקים התלהבו מזה שהדיון בעניינו של האיש עם פליטת הפה על הצ'חצ'חים נעשה כעת באולם של השופט קאפח.
אותי מעניין האם הוא באמת עשה את זה, ואם כן, מדוע הוא חשב שככה ישיג נקמה כלשהי. האם בתא המעצר הוא נזכר בחיוך בצמד המילים הכל כך רייטינגיות שלו "אני משוגע", ומה הוא חושב עליהן עכשיו (משתגע). האם הוא בכלל בהכרה, או שהמתחרפנות טוטאלית. מדמיינת את השיחות שלו עם עורך הדין. לא קל שם. לא קל. נכון, גם לאבי ניר ולשירה מרגלית לא קל, אבל הם מקבלים עכשיו את כל החיבוקים והאהבה שבעולם – הם, אנשי אחורי הקלעים, מקבלים עכשיו תשומת לב של כוכבים. בדיוק ההפך ממה שטופז היה רוצה.
ועם זאת, חשוב לי לומר: לאיש יש שלושה ילדים, ולפי מה שאני יודעת, הוא אוהב אותם ודואג להם מאוד. אף אחד לא מרחם עליהם, אף אחד לא חס על נשמותיהם. חגיגה תקשורתית שלמה, כי מי שפוגע באנשי תקשורת – זה יותר גרוע מלפגוע בשוטרים. דקרת שוטר, המשטרה תרד לחייך. ארגנת תקיפה לאיש תקשורת (בכיר), התקשורת תגמור לך את החיים. תעשה עליך פסטיבל דמים. תרקוד עליך א-ג-דודו, תזרוק אותך למים העמוקים ותטביע אותך. כמה שיותר. בלי אוויר לנשימה.