באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אני צופה בלא מעט הפקות מקור טלוויזיוניות. אני גם קוראת הרבה ראיונות עם השחקנים לפני שההפקות האלה עולות לאוויר. ואחר כך אני חושבת, בתמונות ובכתבות הם גדולים מהחיים. אבל במציאות לא, וגם הם יודעים את זה. בכלל, יש להם תקופות שכולם מתעניינים בהם, מחובקים ומוצפים באהבה, ויש תקופות שהם אמנם עובדים ומופיעים, אבל שום פפרצי לא רודף אחריהם. איך חיים עם הדיסוננס?

כל המחשבות האלה חזרו אליי היום, כאשר בסיבוב קצר באזור די מוגבל בתל אביב ראיתי את אורלי זילברשץ מרוכזת בעצמה בבית קפה, בלי לעשות כלום, ואחרי שעה וחצי כשעברתי שוב, קוראת עיתון (איפה הילדים, אצל אבא יובל?). כמה מאות מטרים בודדים משם, השחקנית יעל הדר מרוחה על ספה בבית קפה שמשתלט על מדרכה. 800 מטר צפונה, יהונתן גפן, נמוך במראה מרושל או מתאמץ של רוקר מזדקן, תלוי איך מסתכלים על זה, סיגריה ביד, חוצה את אבן גבירול, מנסה לעצור מונית. עם הראשונה לא מצליח, עם השנייה כן.

בדוכן העיתונים ליד הבית ראיתי את המגזין "את". לא התעמקתי בדמות על השער, כולן תמיד נראות לי אותו דבר. הסתכלתי פשוט מה כתוב: "נטע גרטי משפריצה סקס". נראה לי אידיוטי. היא היתה פעם שכנה שלי, ראיתי אותה בסופר עם הבעל והילדה, אני יודעת שהיא לא משפריצה כלום. סתם בחורה קטנטונת ונחמדה.

כשאתה גר בתל אביב יותר משנה, אתה רואה את כולם (חוץ מפוליקר. הוא כנראה מסתתר). לפעמים אתה לא יודע אם לפנות אליהם, להגיד משהו. גפן היה במרחק חלון מכונית ממני, ולמרות ששנים אני  קוראת אותו בהנאה, לא היה לי מה להגיד. וכשעמדו לידי כתבים של ערוץ 10 בנתב"ג, היה לי מה להגיד? גם לא.

מצד אחד אני מפתחת רגשות למה שאני רואה על המסך, מצד שני אלה רגשות זמניים, ולכן הם גם לא רלבנטיים כשמגיעה המציאות. תמיד גם יש את הפחד הזה שהבן אדם ממול יתגלה כמה-זה משעמם או מגעיל. האם הוא ישמח לשמוע שאני בעדו, או שלא כולם נרקיסיסטים כמו דודו טופז? בוודאי יש משהו באמצע.

דבר אחד אני יודעת: לא הייתי רוצה להיות מפורסמת. ואתם? תחשבו על זה רגע באמת.\

***

מתוך ראיון עם אורנה בנאי שפורסם ב"הארץ" (5.6.09):