באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

נער קריאה, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

אני אוהבת את קייט ווינסלט. היא שחקנית מצוינת בעיניי, כובשת, מרגשת, אי אפשר להתעלם ממנה וגם לא כדאי. כשהיא משחקת בסרט כלשהו, אני רוצה לראות אותו גם בלי לדעת מה העלילה (חוץ מטיטאניק, לזה מעולם לא הייתי לי סבלנות). אמנם לקח לי קצת זמן לראות את "נער קריאה", אבל כנראה שהייתה לכך סיבה: זה לא סרט שבו היא מגלמת דמות חיובית, בלשון המעטה. בגלל זה, או בזכות זה, היא קיבלה סוף-סוף את האוסקר הראשון שלה (וגם זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר).

ווינסלט מגלמת את דמותה של חנה שמיץ, כרטיסנית בחשמלית בברלין. יום אחד היא פוגשת נער חולה בכניסה לבניין שבו היא מתגוררת. מכניסה אותו הביתה, מטפלת בו קצת, יש ריגוש מיני באוויר, ואחר כך היא מלווה אותו הביתה, כלומר עד למקום שבו ההורים שלו לא רואים. תוך זמן קצר מתברר שמייקל ברג, זה שמו של הנער, חולה במחלת השנית, הנגרמת על ידי חיידק הסטרפטוקוקוס, ומרותק למיטה במשך כמה חודשים. כשהוא מתאושש, נחשו להיכן הוא הולך ומה הוא עושה שם.

בין השניים מתפתחת מערכת יחסים יפה אך בלתי אפשרית. 20 שנה הבדל לא הולכות ברגל אלא רק נוסעות בחשמלית ולא מגיעות רחוק. הוא מקריא לה ספרים, היא מלמדת אותו מיניות מהי, הצופים מקבלים עירום הרבה יותר מדי פעמים. יחד הם מעבירים קיץ נפלא שבו הוא זונח את חבריו ואפילו לא נותן להם לחגוג איתו את יום הולדתו. רק חנה (האנה) בראש שלו.

היא, מצידה, נותרת מפוכחת. מסרבת לראות בזה רומן, או משהו שצריך להתגאות בו. לוקח לה זמן להסכים לטיול אופניים מחוץ לעיר. משתעשעת מהרעיון שבמסעדה חושבים שהיא אימו של מייקל. פחות תשתעשע כשתקבל קידום, לעבודה משרדית. למעשה, זה האות שלה לעזוב, אם כי בנקודה הזו בסרט לא ברור למה זה חייב להיות כך ועוד בלי להגיד מילה למייקל.

רק כמעט 45 דקות אחר כך תבוא התשובה. מייקל כבר יהיה אז סטודנט למשפטים, שלוקח סמינר מיוחד אצל פרופסור נודע. רק ששה סטודנטים נרשמו, ויחד עם המרצה הם מגיעים לדיוני משפט שבו מואשמות שש נשים על כך שהיו שומרות אס.אס, שתחת אחריותן נשרפו 300 נשים בכנסייה, וששלחו עוד רבות אל מותן.

להפתעתו הרבה של מייקל, הדמות הראשית במשפט היא הדמות הראשית של חייו. ומה שהוא יודע עליה יכול להציל אותה, או להקל על הענוש, אבל הוא סוג של יקה אז הוא לא יעשה משהו מחוץ למסגרת או לגבולות המוגדרים. יש סוד, והסוד הוא לא שלו, אז הוא ישמור עליו ולא יגלה, לא משנה מה המחיר. במקום זה הוא ילך למיידנק, ויתרגש עד אימה.

הסרט מדלג מתקופה לתקופה - הוא מתחיל ב-1995, עובר אחורה בזמן ל-1958, מתקדם לשנות ה-70 וכן הלאה. בכל פעם חוזרים לדקה או שתיים ל-1995. ברג המבוגר (רלף פיינס השווה) נזכר בקיץ ההוא עם חנה שהייתה אהבתו הראשונה האמיתית, שלימדה אותו איך עושים אהבה ("לאט יותר, ילד"). הספר של צ'כוב על "הגברת עם הכלבלב" משתרג כל פעם מחדש בעלילת חייהם.

אני אוהבת סרטים כאלה, שנותנים פרספקטיבה של זמן, הרבה יותר מסרטים שמכניסים לתוך שבוע עלילת חיים שלמה. נכון, יש פה טיפול לא מספיק עמוק בנושא מאוד חד, חשוב וכואב – השואה – אבל זו עוד זווית שצריך לתת לה מקום. אי אפשר שבכל פעם תוצג אותה זווית רק עם דמויות אחרות. ההתמודדות של הגרמנים עם השואה כבר באה לידי ביטוי בכמה סרטים, אבל לא מספיק, וכמה שיותר – כך ייטב. האם הסרט הזה נע על אותו ציר כמו ואלקירי של טום קרוז? אני חושבת שלא.

אחת הביקורות הגדולות על הסרט היא על הפשטנות שבו, חוסר האחריות כלפי ההיסטוריה והיגררות לנושאי אנטישמיות (הבת העשירה של הניצולה היחידה מהשריפה, שמתגוררת בפאר רב בניו יורק). נקודה אחרת נוגעת להצבתה של ווינסלט בתפקיד, מה שמקשה על הצופים לשנוא את חנה – והרי יש לנו את כל הסיבות שבעולם לתעב אותה. במקום זה, אנחנו נדחקים לעשות הנחות, ו"להבין" את הבנאליות של הרוע - היא לא הייתה רעה, היא הייתה תמימה, היא עשתה רק מה שאמרו לה. בעיניי זהו טיעון פשטני ואידיוטי.

עוד נקודה בעייתית שהפריעה בעיניי לאמינותו של הסרט, היא שכולו מתנהל באנגלית למרות שהעלילה היא בגרמניה וכולם גרמנים. מדובר בגישה קצת מיושנת, קצת מיותרת וקצת מתנשאת. מה גם, שאם הסרט היה מתנהל בגרמנית, זה היה הרבה יותר חזק ומצמרר. האנגלית מעט מרככת את הסיפור.

אף על פי כן, ולמרות הכל – אני חושבת שכדאי לראות את "נער קריאה". ולו בגלל הדיון שהוא מעורר, שעדיף על פני השכחה ודחיקת הדיון על השואה ליום אחד בלבד בשנה.

נער קריאה (The Reader), ארה"ב 2008. 123 דקות. במאי: סטפן דלדריי. שחקנים: קייט ווינסלט, רלף פיינס, דיוויד קרוס (מייקל בצעירותו), לנה אולין (הניצולה היחידה מהשריפה).