אויבי הציבור, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם
אחרי כמעט חודש בבית, החלטתי לצאת אל הקולנוע כאחת בני האדם, ולצפות בסרט "סיפור גדול". אלא שההתנהלות היתה מעט איטית, הגענו קצת מאוחר, וכרטיסים לא נותרו – אם לא לוקחים בחשבון את השורה הראשונה, וכמובן שאנחנו לא לקחנו. שמחתי מאוד עבור יוצרי הסרט, שנעשתה עבורם כזו עבודה שיווקית טובה, שבזכותה הפכו לוחמי הסומו הישראלים לדבר הלוהט של הקיץ – אבל התאכזבתי בשביל עצמי.
במקביל, נזכרתי שקראתי ציטוטים משתי ביקורות טובות על "אויבי הציבור" עם ג'וני דפ, באחת מהן אפילו נטען שזה "סרט אוסקר". מה ששכחתי לשים לב אליו הוא שמדובר בסרט באורך של כמעט שעתיים וחצי, ומה יש לומר, כמו רוב הסרטים באורך הזה, שליש היה מיותר. ועדיין, זו לא בעיה העיקרית ב"אויבי הציבור". הבעיה העיקרית היא שמדובר בדרמה לא מעניינת שלא מובילה לשום מקום.
במרכז העלילה ניצב הפושע השרמנטי ג'ון דילינגר, שהוא למעשה ג'וני דפ ההורס בגיל 46 (דיקפריו היה מועמד לתפקיד, כי דילינגר היה בן 31. ועדיין הוא פחות מתאים לדעתי). אנחנו בשיקגו, והשנה היא 1933, כלומר שלב-ההמשך לשפל הגדול ושיא השנאה לבנקים. דילינגר ואנשיו, בהם בייבי פייס נלסון ופריטי בוי פלויד, שודדים בנקים בסטייל – כלומר בחליפות שלושה חלקים, שמשתלבות היטב בבניינים המפוארים והתקרות המצוירות. הם גם לא לוקחים כסף מלקוחות, רק מהבנק עצמו (מוטיב כמעט קבוע בסרטי שודים, למרות שזו רק אשליה שנראית פחות רע).
בכורח הנסיבות, הם גם יורים - הרבה יותר מדי פעמים - בכלי הנשק הארוכים והמיושנים שלהם. למעשה, בסרט יש כל כך הרבה סצנות של יריות, שפעמים רבות קשה להבין מי ירה במי ולמה. ואז כולם בורחים במכוניות שלהם לאי שם (המון רכבי אספנות יצאו מהגראז').
את דילינגר מלווים לאורך הסרט שני אנשים: הבחורה הפשוטה אך החכמה שהוא נדלק עליה, בילי פרצ'ט (מריון קוטיאר, זוכת האוסקר בשנה שעברה, על תפקידה כאדית פיאף), והסוכן הפדרלי מלווין פרביס (כריסטיאן בייל) שרודף אחריו. זהו טיפוס שמלא בעצמו עד להכעיס, וזה עוד יותר מכעיס כשהוא זוכה להצלחות – אם כי לבמאי מייקל מאן אין שום עניין להציג את הצד שלו או את עבודת הסוכנים שלו, אלא רק את התוצאות שלהם.
שני דברים שאכזבו אותי יותר מהכל:
- עד שג'וני דפ בוחר לגלם דמות ריאליסטית, ולא איזה איש מספריים או פיראט או מטורף שוקולד, זה התפקיד הדרמטי שהוא לוקח על עצמו? לא חבל?
- רוברט דה נירו הוא בין מפיקי הסרט. שחקן ברמתו, מייסד פסטיבל סרטים, לא יכול היה לזרוק איזו מילה ולהגיד שמשהו פה לא בסדר?
דבר אחד ששימח אותי:
ההומאז' לסרט "מלודרמת מנהטן" בכיכובו של קלרק גייבל. דילינגר מעריץ אותו, הולך בדרכו, וגם מגדל בדיוק אותו שפם מצחיק שקטוע באמצע.
ועכשיו, ציטוט שאני מחבבת:
בעל סוכנות הימורים לדילינגר: כל השוטרים במדינה בעקבותיך, אתה יודע מה זה אומר?
דילינגר: שאני מאוד פופולרי.
אפשר לנחש לאן הפופולריות הזו הובילה את דילינגר, ואיזה אורח חיים היא סידרה לו. אבל מה למדנו מהסרט הזה, מה לקחנו איתנו הביתה? שאי אפשר לברוח מציפורני החוק? נו, באמת, בשביל מסר כזה הייתי נשארת מול הטלוויזיה.
אתר הסרט: http://www.publicenemies.net/
אויבי הציבור (Public Enemis), ארה"ב 2009. במאי: מייקל מאן. שחקנים: ג'וני דפ, כריסטיאן בייל, מריון קוטיאר. בתפקידים קטנים: דומיניק למברדוזי (שהיה האק ב"הסמויה", כאן מגלם איש קשר לגנגסטר גדול), ג'ובאני ריביסי (שהיה האח האפוף של פיבי ב"חברים", וכאן הוא שודד רציני)
דילינגר והבחורה שלו
פוזה אופיינית של דפ בסרט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
