באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אברי גלעד – תוכנית האירוח, חמישי 21:47, ערוץ 2

את תוכנית הפתיחה שלו השיק אברי גלעד פחות או יותר כשלאונרד כהן ירד מהבמה להפסקה קצרה. אבל את התוכנית השנייה שמחתי להתיישב לראות, משתי סיבות: הראשונה היא שאני מחבבת את גלעד, והשנייה היא שכבר מזמן אין בישראל תוכניות אירוח, ובעצם אין יותר דיבורים מעניינים אם זה בחדשות. מאז ימי יאיר לפיד ודודו טופז ז"ל, לא היו כל כך הרבה בנות בלהקת הבית. ועוד אחת מהן היא מתופפת! חוץ מזה, דודי לוי אחראי על כל הצד המוזיקלי. תודו שזה יותר סקסי מתמיר הרפז.

הפתיח של גלעד אמור להיות איזו דאחקה בענייני השבוע – נאמר כליאתם של ראשי משפחות הפשע מאחורי סורג ובריח. אז מי תהיה משפחת הפשע הבאה שתשלוט בעסקאות הסמים? "אפשר לעשות ריאליטי", הציע גלעד, "ולקרוא לו 'אימא מבריחה' או 'משפחה הורגת'. בקשת לא יאהבו את זה". בוודאי שלא יאהבו, אבל ברשת כבר מזמן החליטו להתאבד על כל מה שיש, אז למי אכפת.

האורחים של גלעד מוזמנים לשבת על ספות ירוקות זוהרות. יש כאלה שקוראים לזה ירוק רעל, אבל בימינו גלעד מציג דווקא גרסה נעימה ואוהדת, אז אין מה לפחד – אפילו שהכל בשידור חי. אין מה לפחד? אני במקום יולי תמיר הייתי קצת המומה מהשאלה, איך בדיוק הרגשת ברגע שקיבלת את הבשורה שיש לך סרטן. שאלה כל כך לא רגישה, ועוד להגיד לה "יולי, פרומו... צריך למכור", כדי שתנסה להפיק משפטי מחץ – לא לעניין, ולא עושה טוב לאף אחד, בעיקר לא לצופה שנע בחוסר נוחות על הכורסה בבית (לא ירוקה ולא מעוצבת. חומה של איקאה).

אמנם תמיר הייתה מצוינת, וגם שיתפה פעולה, וגם סיפרה על הפאה ("היה לחץ במשפחה, כי קרחת זה יותר מדי פרובוקטיבי"), וגם הודתה שהייתה בלתי נסבלת כחולה – סופסוף מישהו אומר את האמת, שקשה להיות נחמד כשאתה חולה. תמיר גם הציעה להקים מחלקת רפואה אלטרנטיבית ליד כל מקום שעושים בו כימותרפיה, וזה היה הרגע של גלעד להפוך לאופרה ווינפרי ולשלוף את הספר "ריפוי או פיתוי?", שבודק מה מכל השיטות משפיע באמת ומה פלסיבו (הומיאופתיה, למשל, מוגדרת שם כזיוף). אבריג, לא רק שהמליץ ממש כמו אופרה, אלא גם חילק עותקים לקהל באולפן. מי היה מאמין שנגיע לזה. ליאיר לפיד זה לא היה קורה!

עוד משהו שלא היה קורה ללפיד, וזה דווקא לזכותו של אברי: ראיון עם שאהיר כבהא, השחקן הראשי בעג'מי. מדובר, למי שלא יודע, בסרט שמציג חמישה סיפורים של ערבים ביפו, עם התקוות, הייאוש והפשע - ושזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, ועל כן ייצג אותנו באוסקר. כבר בתחילת הראיון, כשכבהא אומר שהוא מתרגש, גלעד קם מהספה כדי להרגיש את הלב שלו. מאוד לייט נייט אמריקאי, אבל למה שלא נלמד גם את זה מהגויים. אחר כך מתנהלת שיחה קטנה אך מעניינת. יש תקלה ב-VTR. תזכורת: שידור חי, והבחור לא רגיל למצלמות. אינשאללה שעג'מי יזכה באוסקר האירופי (פרס סרט הביכורים).

בחזרה מהפרסומות, אברי כבר בכלל תופס אמריקה: מתופף עם האצבע על הספל שבו הוא אוחז, מרמז שעומד להגיד עליה משהו. מדובר בספל שצויר על ידי נערות בסיכון, ושנמכר באמצעות ויצו. קידום מכירות קטן, למה לא, אחרי הכל מדובר בעידוד צרכנות חברתית. פה, אגב, דווקא נזכרתי בגידי גוב.

בכל מקרה, כעת תורה של אגם רודברג להשיב על "שאלות מהבית" – אנשים צילמו את עצמם, שלחו שאלות והיא הייתה אמורה לענות. לא קיבלנו כמעט שום דבר מעניין, כי גם היא משופשפת במריחת תשובות והעברת זמן, משל היתה ג'ניפר אניסטון אצל דיוויד לטרמן. לפחות למדתי שבן זוגה דתי, שהיא נוטלת ידיים ושהיא מתפללת לפעמים.

הדת לא נוטשת פה כל כך מהר: עשר שנים עברו מאז ששמענו את עמיר בניון לראשונה, והנה הוא פה באולפן עם עשרה נגנים, מנצח את הכול יחד עם הכיפה והזקן. VTR אחד מהעבר מזכיר לנו שפעם הוא לא היה דוס, אלא סתם אחד שמחפש את עצמו. היום הוא מנפק משפטים כמו "מי שחושב שהוא בריא, הוא חולה", ו"אם לא היה חסר לי (משהו), לא הייתי פה (באולפן)". יש פינג פונג, יש עניין, אבל מהקונטרול לוחצים לסיים. בחייכם, חברים, אני רוצה לצעוק, הם רק התחילו להתחמם!

אבל לא, אין על מי לצעוק, עוברים לשחר חסון ("צחוק מעבודה") שהוא האדיר מילר של גלעד. בכל שבוע נכבל באזיקים למישהו, ויוצא למשימה. הפעם: מדביר חרקים ולוכד נחשים. נושא קל מדי, הבדיחות צפויות מדי, אבל מה – באולפן הוא הצחיק אותי. ומה יותר טוב מאשר לסיים תוכנית עם חיוך? אמריקה או לא אמריקה - אפילו התוכנית על שמו, כמקובל שם - העיקר עשו לי גוד טיים. בכל הנוגע לתוכניות אירוח, אפשר לומר: הר הבית בידינו.