באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ביום שזה יקרה, שישי 20:25, ערוץ הוט גולד

סרטים של מדע בדיוני או כל התרחשות שאינה הגיונית הם לא כוס התה שלי. לא ראיתי את "החוש השישי", וגם לא את "היום שאחרי מחר". כמובן שלא צפיתי ב"שליחות קטלנית" על כל המשכיה, וגם לא ב"מטריקס" לגווניו. דווקא סרטים של טום קרוז כן יצא לי לראות, בנסיבות שונות ומשונות: "דוח מיוחד" ו"מלחמת העולמות" היו סרטים טובים, ונהניתי משניהם. אתמול הבנזוג החליט שצופים ב"ביום שזה יקרה", ולא נהניתי כמעט בכלל.

נקודת האור היחידה הייתה מבחינתי מארק וולברג, השחקן החתיך ההורס והמצוין, שמאז "לילות בוגי" כבש את עולמו המקצועי ונשכחה לו עובדת היותו "מארקי מארק". אני מקווה בשבילו שהוא קיבל שכר נאה על הפארסה הזאת, ושהוא שרד יפה את העובדה שהסרט נמשך 130 דקות, כלומר הרבה ימי צילום. אם כי לפעמים שחקנים נהנים הכי הרבה דווקא בסרטים היותר זניחים שלהם. אז אין לדעת.

בכל אופן, הסרט הוא על תופעה שמתחילה ללא התראה מוקדמת, כאילו משומקום, ורק בפארקים (הראשון בתור: סנטרל פארק). הרוח מנשבת, העצים והשיחים והדשאים זזים, המוח של האנשים מתערבל והתוצאה היא מיתות הרסניות ומזוויעות, חלקן הגדול - התאבדויות. בטלוויזיה, הפרשנים שלא יודעים כלום מנסים להעלות השערות: האם מקרי המוות האלה הם חלק מהתקפת טרור, וירוס קטלני, ניסוי שלא הצליח? תוך כמה זמן זה ייגמר, מתי יהיה השיא?

אליוט מור (מארק וולברג), מורה למדעים בבית ספר תיכון בפילדלפיה, מלמד את התלמידים על תופעה מיוחדת של היעלמות דבורים, כשהוא מגלה שיש תופעות גם אצל בני אדם. המנהל מודיע על הפסקת הלימודים, ואליוט מנסה להימלט מכל זה יחד עם חברו להוראה ג'וליאן ובתו הקטנה ג'ס. אליהם מצטרפת אשתו המוזרה של אליוט, אלמה (זואי דשנל), שבדיוק היה לה סטוץ עם איזה ג'ואי, כך שהזוגיות לא בשיאה. אבל כשאסונות בפתח מתגברים על הכל, ועולים על הרכבת המושיעה לפנסילבניה – אלא אם גם היא פתאום נעצרת באופן לא ברור.

אחרי ההתאוששות מההלם כולם פונים לנחמה הכי גדולה של השנים האחרונות: אוכל. בפאב של העיירה הם מוסיפים לעצמם קלוריות, ובו-זמנית מקשיבים לדברי פרשנות ומגלים עוד אסונות – סרטוני התאבדות שהם רואים בטלפונים המשוכללים שלהם. אני רוצה לדעת כמה שילמו על התוכן השיווקי הזה. בכל אופן, המסקנה שלהם היא שצריך לברוח כמה שיותר מהר, אבל לאן? בשלב זה יש התפצלות: אליוט, אלמה וג'ס לכיוון אחד, וג'וליאן לכיוון אחר, לחפש את אשתו.

בינתיים התופעה מתפשטת, ואף אחד לא בטוח בשום מקום, לא כביש ובטח לא שדה. ככל שחולפות הדקות העלילה מאבדת את מימדיה השונים, והופכת חד-מימדית כמעט לחלוטין. לאט לאט כל התקוות מופנות כלפי אליוט, אחרי הכול הוא מורה למדעים, ורק מורה למדעים יכול לפענח את התנהגותו המוזרה של הטבע ואת טיבם של הכוחות המאיימים. הפתרון שלו הזכיר לי קצת את חזון אחרית הימים, או במילים שמכירים צופי ערוץ 10: הפי הפי ג'וי ג'וי. אז לאליוט זה הצליח, אבל – ועכשיו זה לא באמת ספוילר כי אני לא ממליצה לאף אחד לראות את הסרט – מה קורה שלושה חודשים אחר כך בפריז?

הבמאי של הסרט, מ. נייט שאמאלאן, ביים גם את "אזור הדמדומים", "החוש השישי", ו"הכפר" (The Village), שהבנזוג אומר שהוא הרבה יותר טוב. אז יכול להיות ששאמאלאן פשוט ניסה לשחזר את ההצלחות הקודמות שלו ולא עלה בידו – תודה לאל, חלק מהניסיונות נחסכו ממני. ביום שזה לא יקרה לו, כלומר שהוא יחליט סוף-סוף על כיוון חדש של עלילה, אני אשקול לצפות בעוד משהו שלו. עד אז, שלום ולהתראות. עדיף לעקוב אחרי מארק וולברג.

ביום שזה יקרה (The Happening), ארה"ב 2008. 130 דקות. בימוי ותסריט: מ. נייט שאמאלאן. שחקנים: מרק וולברג, זואי דשנל (אלמה), ג'ון לוגיזמו (ג'וליאן), בטי בקלי (גברת ג'ונס, המארחת המוזרה)