10/2009
למה עג'מי לא יזכה באוסקר
צילום: בועז יהונתן יעקב
עג'מי, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם
מי היה צריך לזכות בטקס פרסי אופיר השנה, "סיפור גדול" או "עג'מי"? ואולי בכלל "לבנון"? את השלישי לא ראיתי וכפי הנראה גם לא אראה – עניין של טעם – אבל לגבי השניים הראשונים קשה לי להכריע. אחד מציג סופסוף סיפור מנותק מכל מה שקורה פה, השני מציג סיפור מאוד טעון בלי שום סטיילינג או פוליש. מה הייתי רוצה שיחשבו עלינו בעולם?
הסיפור של שכונת עג'מי היפואית מוכר וידוע בישראל, לפחות לתל אביבים שקוראים מדי פעם מקומונים, שלא לדבר על אלה שממש חוצים את גבול השעון בין שתי הערים. בסרט על השכונה ניסו היוצרים, ירון שני וסכנדר קובטי, לתת במה לדמויות האמיתיות של יפו - כלומר העדיפו תושבים על פני שחקנים מקצועיים. בחירה אמיצה שהביאה לתוצאה מרתקת.
הסיפור המרכזי מתמקד בעומר בין ה-19 ובאחיו בן ה-13 נאסרי, ילד מוכשר מאוד בציור ומי שמוביל את העלילה. הם חיים עם האימא, האחות הקטנה והסבא החולה. הדוד שלהם הרג בדואי מתל שבע שניסה לגבות ממנו פרוטקשן ברמלה, והכניס את כל המשפחה לסחרור. פחד מוות ומאות אלפי שקלים נכנסים לתמונה.
בתוך כל הקושי, עומר המוסלמי מתאהב בהאדיר הנוצריה, שבמסעדה של אביה הוא עובד. החברים שלו למטבח הם מאלק שובה-הלב ממחנה הפליטים ליד שכם, שעובד כאן כדי לעזור לאימו הזקוקה להשתלת מח עצם; ובינז' שיוצא עם יהודייה מנווה צדק ומסתבך קצת עם קריסטל. בעלילה מקבילה, חייל נעלם בדרך הביתה. החייל הוא אחיו של קצין המשטרה דנדו, שעובד ברחובות יפו. חושדים שהוא נחטף לשטחים, אבל זה לא ממש עוזר לקידום החיפושים אחריו (החלק הזה בעלילה קצת דל ומובא בראשי פרקים).
ברגעים מסוימים הזכיר לי "עג'מי" את "מלון תשעה כוכבים" של עידו הר – מטפסים ויורדים ומטפסים ושוב יורדים ושוב מטפסים על הגבעות בשטחים. מתקדמים בזמן, חוזרים בזמן, הייאוש כמעט אותו ייאוש.
אבל רוב הזמן מזכיר "עג'מי" את "גומורה", הסרט על המאפיה האיטלקית שמבוסס על ספרו של רוברטו סביאנו. בשניהם העליבות עולה מהבתים, והעבריינים מתצפתים מהגגות. אתה לא יודע עד איזה גיל תחיה, 30 נראה לך מאוד זקן. אי אפשר להתנהל לבד, חייבים להיות בני חסות של מישהו, אחרת גם לגיל 20 לא תגיע, ולא משנה אם אתה כבר יודע לירות באקדח וברובה (שתי סצנות חזקות בשני הסרטים). לאהבה אין הרבה סיכוי.
וזה מביא אותי לסיבה למה עג'מי לא יזכה באוסקר. בביקורו בארץ, סביאנו הסביר את זה יפה לגבי "גומורה", וההסבר תופס גם לגבי "עג'מי". וכך הוא אמר: "בעבר כבר היו מועמדים לאוסקר שלושה סרטים בסגנון דומה, אחד מהם הוא 'עיר האלוהים' הברזילאי. אף אחד מהם לא זכה, וטוב שכך. האקדמיה לקולנוע עדיין לא מוכנה לקבל סרטים שמציגים את הפשע באמת". אגב, כשהמטוס נכנס לתוך שטח ישראל, סביאנו הסתכל למטה ותל אביב (יפו) נראתה לו מאוד דומה לנפולי.
סביאנו כיוון לכך שהאקדמיה מעדיפה סרטים בסגנון פרנסיס פורד קופולה, שמציגים את הגלאם של המאפיה ושל הפשע. בעג'מי, כמו בנפולי, אין שום גלאם. זו לא תל אביב של "הבועה". אף אחד לא חולם להגיש מועמדות על פרס התלבושות. כאן זה הדבר האמיתי. וכאמור, אמיתי זה מייאש, ולכן בעיקר מתאים לפסטיבלים שבהם זכה בפרסים - פסטיבל קאן, פסטיבל ירושלים, פסטיבל ולנסיה.
אז עג'מי לא יזכה באוסקר. אז מה. זו עדיין לא סיבה ללכת לראות אותו בקולנוע. אולי אפילו להפך. בהקרנה שלנו, אגב, האולם היה מפוצץ עד לשורה הראשונה.
עג'מי. ישראל 2009. 120 דקות. יוצרים: ירון שני וסכנדר קובטי. שחקנים: שאהיר כבהא (עומר), פואד חבש (נאסרי) איברהים פרייג' (מאלק), סכנדר קופטי (בינז'), רנין קארים (האדיר), יוסף סוואני (אבו אליאס, בעל המסעדה), ערן נעים (דנדו)
|