בעכבר העיר החליטו להציג לבחירה את 100 הסרטים של העשור. ה-100 הללו נבחרו על ידי שני מבקרים ועל ידי נציג הסינמטקים - שיקרינו את הסרטים הנבחרים במהלך חודש פברואר הקרוב (חודש האוסקר). הגולשים מוזמנים להצביע עבור 3-5 סרטים (יופי של דמוקרטיה).
מסיבה לא ברורה, כללו ברשימה סרטים ישראלים וחו"ליים ללא הפרדה. כאילו שאפשר בכלל להשוות, כאילו הדבר היחיד שקובע זה איזה סיפור הסרט מספר, ולא באיזה אמצעים כלכליים הוא מסוגל לספר אותו. אבל מילא, העיקר שיש עוד דירוג להתהדר בו ולהתעסק בו.
ואם כבר התעסקות, אז אני רוצה לציין את 14 הסרטים האהובים עליי (ברגע האחרון החלטתי לוותר על הסרט ה-15), כמובן לא כולל ישראלים, כי לדעתי הם לא שייכים לכאן. הלינקים מובילים לביקורת המלאה.
הסרטים הטובים של העשור
אבודים בטוקיו - כשהסרט יצא לקולנוע, זו היתה השנה של סקרלט ג'והנסון שעשתה גם את "נערה עם עגיל פנינה", ושל סופיה קופולה שזכתה להרבה כבוד, אפילו יותר ממה שקיבלה אחרי "חמש ילדות יפות" (עוד סרט טוב אך מוזר). לא ברור מה חיבר את שתי הנשים הללו, אבל יחד עם ביל מאריי יצא להן יופי של סרט. שני זרים בעיר זרה פלוס תרבות זרה, שווה מסע משותף בתוך טוקיו הצבעונית.
אושן 11 – אני אוהבת את כל האושנים, אבל ב"עכבר" בחרו דווקא ב-11, אולי כמייצג הסדרה. בכל אופן, כידוע, יש סרטים שהם כל כולם כיף נטול תוכן. למרות שיש שטעו לחשוב אחרת, "אושן 12" הוא לגמרי אחד מהם. חבורת שחקנים מוכשרים משתפת פעולה, מטיילת בכל אירופה, נהנית מזה, ובסוף גם צוחקת על עצמה. הבועה ההוליוודיות מתפוצצת, הפומפוזיות מתרוקנת, החשיבות העצמית הופכת לשטות מוחלטת. בואו ניהנה קצת, על חשבון הפשע המאורגן.
ארץ קשוחה - האחים איתן וג'ואל כהן ביימו והפיקו, אבל לא כתבו: הפעם הם החליטו להתבסס על משהו של מישהו אחר, וליתר דיוק על רומן של קורמק מקרטי. לא שזה משנה – הסרט לגמרי נושא את תווי ההיכר שלהם. לי זה הזכיר קצת את פארגו, למרות שפרנסס מקדורמנד לא בסביבה. בכל מקרה, זה סרט אלים אבל חזק. שווה לבדוק.
אמלי – אחד הסרטים המקסימים בתבל, בזכות אודרי טוטו. והגמד המטייל. והשכנים המוזרים אך המגניבים.
בבל – בזכות החלק היפני.
ג'ונו - על פניו, שום דבר חשוב לא קורה ב"ג'ונו". שום מהלך עלילתי מרתק, כמעט שום קונפליקט, פשוט תיאור של "תקלה" בחיים שמתוקנת במהירות שיא. אבל כבר על ההתחלה ברור שיש עסק עם בחורה מגניבה ומעצבנת בו זמנית – שאותה מגלמת אלן פייג' המתוקה והמצוינת. חוץ מזה, מדובר בסרט כל כך דל תקציב ועם כל כך מעט ימי צילום (31), שזה פשוט כיף לדעת שגם מי שלא זורק 40 מיליון על הפקה יכול לספר סיפור ולהגיע ליותר מ-100 מיליון דולר הכנסות.
דבר אליה – עצוב עצוב, אבל חובה לאוהדי אלמודובר.
הפסנתרן – עצוב עצוב עצוב, חובה לכולם.
השתולים - באתר הרשמי, ואולי בעוד כמה מקומות, מדברים על מחווה לסרט הונג קונגי. ת'כלס, לרוב הצופים זה לא באמת משנה. יש פושע רצחני, יש לו "בן" מאומץ שהפך לשוטר, יש שוטר שהופך לסוכן סמוי ומתחבר לחבורה של הפושע, ויש את כל אלה שסובבים אותם. בום בום, באנג באנג, מישהו פה הולך לחטוף הלילה. תפוס אותי אם תוכל, ואם לא, ניפגש באוסקר.
ויקי כריסטינה ברצלונה - איך אימא שלי אומרת: מה זה בכלל קשור לוודי אלן, הסרט הזה? אז לא קשור, אבל למי אכפת, כשיש סרט כזה חושני, עם תשוקות וחיוכים במידה כמעט זהה, מה שעושה חשק להיות שם יחד איתן. אהבתי את הצילומים של כריסטינה, במיוחד האופן שבו היא העמידה את מריה הלנה מול הקיר, וממש בא לי לשלוף מצלמה ולעמוד שם יחד איתן. כשחואן אנטוניו (הצייר) וכריסטינה רכבו על אופניים, רציתי לרכב בעצמי, ולא צריך לומר מה רציתי לעשות עם הפופקורן אחרי כוס היין השלישית שנראתה על המסך הגדול.
טרומן קפוטה - סרט איטי מאוד. צריך הרבה סבלנות. שום אולפן אמריקאי לא היה חותם על זה. סוני עשו את ההפצה. סנדרה בולוק הייתה אמורה לגלם את נל הרפר לי, אבל בסוף קיבלה את התפקיד קתלין קינר. וטוב שכך. בולוק הייתה מנמיכה את הסרט האמנותי הזה. הוא לא לכל שחקן, ולא לכל צופה, יש בו הרבה ציטוטים שעלולים לעבור מעל הראש. איזה מזל שיש לי אותו ב-DVD, לצפייה חוזרת.
לחזור – לחזור אל העבר, לחזור על העבר - שניהם רלבנטיים אצל אלמודובר, שטוען שבעקבות הסרט הזה גם הוא הצליח למצוא את הצד הסקסי של קרוז, למרות שהוא הומו מוצהר. הוא באמת סיפק איזו סצנה או שתיים שבהן משקיפים על החזה שלה מלמעלה, אבל ממנו ציפיתי ליותר. לפחות בתחום ההצחקות הוא שמר על הרמה. סרט חובה למעריצים, וסרט אופציונלי למתחזקים.
רקוויאם לחלום - מה שקנה אותי בסרט, מלבד הפסקול המדהים, זה הצילום. או, ליתר דיוק, החיתוכים שלו והשימושים בו, שיוצאים מגבולות התמונה הרגילה. זה הזכיר לי קצת את "CSI מיאמי", אבל הרבה יותר הזוי. הוודאי הרבה יותר ממגנט. אלן ברסטיין היתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שלה כאן, ולא זכתה (ג'וליה רוברטס לקחה לה), אבל לא צריך לדאוג לה כי היא זכתה בכמה פרסים אחרים. הסרט היה מועמד פה ושם, אבל לא צריך פרסים כדי לדעת שיש פה משהו מיוחד, שונה וטוב.
שמש נצחית בראש צלול – סרט על שני אנשים כביכול בדרכים שונות, אבל לא בגלל שהם כל כך שונים אלא כי ניתוח מוח מיוחד (כמעט ייחלתי לו לרגעים ספורים) גרם להם לשכוח שהם שייכים לאותה דרך, ואז להתאהב מחדש. כנראה שאת האהבה אף ניתוח לא יכול לנצח. מדובר בסרט מקסים, אם נשארו עוד כמה אנשים שזקוקים להמלצה. ג'ים קארי שוב מוכיח שיש לו את זה גם כשהוא לא מצחיק, וקייט וינסלט היא השחקנית האהובה עליי בשנים האחרונות. גם בשיער כחול. אולי בעיקר.
רוצה לראות וטרם יצא לי:
"הר ברוקבק" - עדכון: ראיתי
"סינקדוכה, ניו יורק"
"עיר האלוהים"
חסרים לי:
"קסם הנעורים"
"נער קריאה"
"נער החידות ממומבאי"
"דרום אמריקה באופנוע"
"לפני השקיעה"
"החיים הם נס"
"גומורה"
"הולך בדרכי"
"ארין ברוקוביץ"
אשמח לשמוע מהם הסרטים שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
