באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

במעריב וב-nrg התפרסם בסוף השבוע מאמר טלוויזיוני שכתב ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת אריאל. המאמר, שמבוסס על מחקר חדש שתוצאותיו יפורסמו בכתב העת הבריטי Cultural Trends, בוחן את מצבה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. והמצב, כידוע מקרטע.

אלא שהמאמר מקרטע גם הוא. מעבר לעובדה שהוא נראה כמו מניפסט שמומן על ידי קשת ורשת (לערוץ 10 לא היה כסף לתת, אבל הוא נהנה מהפירות) - והנה, תראו מה מצאתי, חצרוני מפרשן עבור קשת - הוא גם רצוף טעויות וטיעונים מוזרים שמעידים שהכותב לא באמת מבין טלוויזיה. וחבל.

ערבים, רוסים, דתיים

נתחיל עם משהו שאני דווקא כן יכולה להסכים איתו, במידה מסוימת:

"מחקר שביצעה הרשות השנייה, ומצא שייצוגם של רוסים, דתיים וערבים על המסך נמוך מאוד, סיפק לה אליבי לדבר על 'הזכות לייצוג' – כאליו שלכל מיעוט דתי, מיני או אתני יש זכות לראות את נציגיו בתוכניות טלוויזיה באופן פרופורציונלי לייצוגם באוכלוסיה. גישה זו רואה בבידור הטלוויזיוני סוג של פרלמנט - תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מהעיקרון שביצירה מסחרית הקהל הוא הריבון. היא גם מפתח לתוכניות משעממות וכושלות...

"אם הרשות השנייה היתה טורחת לבדוק איזה ערוצים באמת רואים הקהל הערבי, הרוסי או הדתי – היא היתה מגלה שהערבים מעדיפים לצפות בתחנות ערביות, הרוסים אוהבים לראות ערוצים דוברי רוסית והדתיים ביותר בכלל לא רואים טלוויזיה". 

אז ככה: טלוויזיה מסחרית אכן אינה פרלמנט. היא אמורה לבדר את ההמונים, לא לחנך אותם. בשביל זה יש טלוויזיה ציבורית ממלכתית. הערבים, משיחותיי המעטות עם כמה מבני המגזר, אכן מעדיפים תחנות ערביות. הרוסים – תלוי באיזה גיל הם. בני ה-40 ומעלה, אכן יעדיפו ערוצים דוברי רוסית. הצעירים יעדיפו ערוץ 2. אבל "הדתיים יותר" (חצרוני מתעלם מסתם דתיים, כי זה לא יושב לו טוב בתזה), הם משוועים למשהו מעניין לראות, מעניין מבחינתם, זאת אומרת. לכן הם מכורים ל"סרוגים", הפורומים הדתיים בריגושים ממש, וחלקם גם ל"מעורב ירושלמי". אם היה עוד, הם היו רואים עוד. אבל לפחות כרגע, אין.

שידורים חוזרים

חצרוני: "פריטה של המלים הגבוהות לכסף קטן הולידה שורה של דרישות שונות ומשונות כמו למשל 120 שעות שידור שנתיות של תוכניות בענייני פריפריה (פי 6 ממה שנדרש עד אז), הגדלה משמעותית של מכסת התוכניות מסוגה עלית, וצמצום של כמעט 50% במכסת השידורים החוזרים".

האמת: צמצום של 50% בשידורים חוזרים? מי שראה אתמול את הפריים טיים של קשת יודע מה האמת. והיא עצובה, מכעיסה ומביכה גם יחד. "ארץ נהדרת" בלקט אחרי ארבע תוכניות, כלומר שידור חוזר לעוס. "רמזור" בשידור חוזר. ועוד תוכנית הזויה בשם "אל תשאל", מייד אחרי הפריים טיים, שהיא יותר גרועה מהתוכניות החדשות של ערוץ 24. אם צריך לרחם על מישהו, זה עלינו, הצופים.

רייטינג ותוכניות איכות

חצרוני כותב: "השנים 2006 ו-2007 אופיינו בניסיונות של קשת ורשת, וגם של ערוץ 10, לעמוד בהבטחות על ידי שידור תוכניות חינוכיות ("עשרת הדיברות"), סדרות שמקדמות הבנה בין עמים ("עבודה ערבית"), ותוכניות שפותחות צוהר לעולם הדתי ("מעורב ירושלמי"). מרבית התוכניות הללו היו כישלונות מסחריים. הקהל הרחב, בניגוד לחברי מועצת הרשות השנייה, לא חשב שרב-תרבותיות בטלוויזיה המסחרית היא דבר חיוני – דבר שבא לידי ביטוי ברייטינג הנמוך לתוכניות אלה (פחות מ-10% בממוצע).

האמת: קשקוש בלבוש. "עבודה ערבית" זכתה לרייטינג מצוין, "עשרת הדיברות" הוכיחה שהעם אינו טיפש, ורבים מאוד צפו גם ב"אנטישמיות לא מה שחשבת" שלא מוזכרת כאן, כנראה מהסיבה שהרייטינג הממוצע שלה היה קרוב ל-20%. אז כן, "כוונות טובות" נכשלה, אבל זה כנראה פשוט מפני שהיא לא הייתה סדרה טובה, ולחלוטין הרגישה כמו סדרה מגויסת "להשתקת המצפון".

האמת היא שזכייניות לא אוהבות להשקיע בתוכניות איכות, סוגה עלית בשפה מקצועית, לא מפני שהן לא מוכרות פרסומות, אלא מפני שמתח הרווחים נמוך יותר. נניח במקום להשקיע 20 בריאליטי ולקבל 50, משקיעים 35 בסוגה עלית ומקבלים 50.

מה ניתן ללמוד מהסאגה? שואל חצרוני, ומשיב: כדאי שהרגולטור יכיר טוב יותר את קהלו ואת השוק שבו הוא פועל. כן כן, וכדאי שגם אתה תכיר יותר טוב יותר את השוק שאותו אתה מנתח. הסיבה שהזכייניות מפסידות כסף היא מצב הכלכלה בעולם שמשפיע על הכלכלה הישראלית, ועל הירידה בכמות הפרסום. זה קורה בעיתונות הכתובה, וזה מגיע גם למדיה המשודרת.

הדרך להילחם במצב היא הוספת התוכן השיווקי, כניסה לתחום האינטרנט, וגביית תשלום ב-VOD, ואלה רק האופציות הקלות, הפשוטות והמוכרות. בטוח שיש עוד. צריך רק להתאמץ, גם אם זה אומר, בשפתו של חצרוני, לא "לנוע במסלול הראשי והמוכר", אלא לרדת גם ל"כבישים לא מוכרים".