באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

האוצר האבוד של עופרה חזה, שני 21:00, ערוץ 10

פעם כשהיו אומרים עופרה חזה היו אומרים בצלאל אלוני. אחר כך אמרו דורון אשכנזי. אחרי זה הפסיקו לדבר. עכשיו משפחה חזה מכתיבה את הכללים: מי שרוצה סרט איתם, שלא יביא בו מילה של בצלאל או על בצלאל, ושלא יביא מילה של משפחת אשכנזי או על משפחת אשכנזי. אם מתפלק איזה משפט למרואיינים אחרים, לקצץ בעדינות. שהאזכור יהיה מינורי. אנחנו פה בענייני עופרה חזה, ועופרה חזה בלבד.

ואם זה לא תכתיב של המשפחה, או של עורך הדין שלה, אז אני לא מבינה את הבמאי והיוצר מיקי שטיינר, ואת גיא פינס שעשה לו את הקריינות לסרט "האוצר האבוד של עופרה חזה". כי מה שיצא להם, 90% מהזמן, זה סרט חד צדדי, שממחזר חומרים לעייפה. עוד פעם יזהר אשדות, עוד פעם רן אביב (המוזיקאי שעבר איתה לפני מותה), עוד פעם צדי צרפתי. עוד פעם אנשי מקצוע שמסבירים לנו כמה ההצלחה שלה היתה פנומנלית.

אני יודעת שאף זמרת ישראלית לא הצליחה מחוץ למדינה כמו עופרה חזה, אפילו לא אחינועם ניני. ילדת השכונות באה מכלום וכבשה את העולם. בשביל זה לא צריך סרט. נכון, השבוע מציינים את העשור למותה. אבל אפשר היה לעשות כל כך הרבה מעבר למה שנעשה ב"אוצר האבוד". הנה עוד ערב אבוד.

בתחילת הסרט מספר לנו פינס שלעו"ד יוסי הרשקוביץ', מנהל עיזבונה של חזה, יש חפצים אישיים שלה בכספת. אקדח שמופיע במערכה הראשונה אמור לירות בשלישית, אבל משום מה האקדח הזה כולל רק תעודת זהות, כמה שירים בכתב ידה ותכשיטים אישיים.

האקדח השני שייך למדינה וקוראים "מכולה שלמה", שאסור היה לפתוח במשך עשור בשל סכסוך משפטי עם משפחת אשכנזי, משפחת בעלה המנוח של חזה. גם כאן היתה "ציפייה" שתימצא צוואה במכולה, מפני שידוע שב-1995 נכתבה צוואה כלשהי, אבל כל העותקים נעלמו, וחוץ מזה ידוע שהצוואה שונתה לאחר היכרותה של חזה עם אשכנזי. אבל כמובן שהצוואה לא נמצאת במכולה. במקום זה יש שם תקליטי זהב ממוסגרים, ופרס גראמי ממוסגר, ותמונה של עופרה מיום חתונתה, תמונות שחור-לבן, בגדים ועוד מזכרות אישיות בעלות עניין מוגבל לציבור.

מה שהסרט כן חידש לי מבחינת האמירות הברורות והחדות שלו הוא שהמחלה התגלתה כשעופרה חזה עשתה בדיקת דם לקראת טיפולי פוריות. התברר שבגופה מקנן נגיף האיידס כבר כשנתיים עד ארבע שנים, ובגופו של אשכנזי – שש-שבע שנים. משמע, הוא זה שהדביק אותה (המשפט הזה לא נאמר בסרט אבל ההיקש ברור). היא טופלה בקוקטייל תרופות במשך כשנתיים, מראים בסרט פתק בכתב ידה עם רשימה של ארבע תרופות, שנתנה לרופאה שלה כדי שתקנה לה. בדיקות הדם שלה נערכו תחת השם "בת שבע אשכנזי", לעיתים ברכב מחוץ לבית החולים, כדי שלא יידעו מיהי. בסופו של דבר היא נפטר מסיבוך נדיר של קוקטייל התרופות, שהוביל לקריסת מערכות.

כמה זמן לקח לכם לקרוא את הפסקה הזו? תכפילו פי 2-3, גג, וזה הזמן שהיה שווה להקדיש לסרט הממוחזר הזה. בסיומו פינס מציע להקים מוזיאון ע"ש עופרה חזה, בשכונת התקווה, ובו להציג את כל הפריטים שנמצאים כעת במכולה ובכספות. האמת, צודק. והיה עדיף שכל האנשים שמדברים כל כך יפה על עופרה היו משקיעים את האנרגיה שלהם בזה, ולא במיחזור סופרלטיבים, מוצדקים ככל שיהיו.

בקטנה: התוכנית שודרה בחסות "עופרה חזה – המחזמר" של תיאטרון הצפון, עם קריינות של גברי לוי. יש לי הרגשה שהמחזמר לא בדיוק להיט כמו שציפו, אז קפצו פה על הטרמפ. מייד אחרי התוכנית: תוכניתו של גיא פינס (התקדם ל-50 דקות כולל פרסומות).

שורה תחתונה: היה הרבה יותר מעניין במשחק של הפועל-מכבי, ושיהיה בריא השופט, שהפך את המשחק מ-4:1 ל-4:2 בלי להתבלבל (כלומר עם להתבלבל).