באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מטען הכאב" זה לא סרט לבחורות, ואני לא מחשיבה את עצמי לבחורה עדינה במיוחד. הייתי בצבא, יריתי ב-M16 וגם במאג, אבל סרטים כמו "מטען הכאב", בריאליסטיות שלהם, גומרים לי על הבריאות.

במרכז הסרט ניצב צוות קטן לסילוק פצצות, שלושה חיילים בסך הכול. אחד שהוא החבלן הראשי, ושניים שמחפים עליו, יורים איתו בשעת הצורך, או מבצעים משימות התאבדות שהוא מטיל עליהם, פשוט כי ככה בא לו. ולמרות שמאוד ברור איך תסתיים הסצנה הראשונה, ולמרות שהבנזוג הגדיר את הסרט כולו כ"בנאלי", אני חייתי את הפחד של החיילים במשך כל שנייה מהסרט, אותו ראיתי עם העיניים חצי מכוסות יותר מחצי מהזמן.

ראיתי הרבה סרטים על עירק ועל בגדד, מכל הזוויות ומכל הכיוונים – של העיראקים ושל האמריקנים גם יחד. זה מפחיד מכל כיוון, זה תמיד ריאליסטי, מעט מאוד נקודות אור, תקווה או חיוך. מה גורם לבמאית אישה להגיע למקום הזה, ולביים סרט כל כך חזק? בחיי שזה מעבר לבינתי. לא שאני אומרת שנשים צריכות לעשות סרטי פוצי-מוצי, אבל הארד קור מלחמה, ועם כזה ריאליזם? להכריז בתחילת הסרט ש"מלחמה היא סם", ולהוכיח את זה דקה אחרי דקה? מאיפה זה בא לקתרין ביגלו?

בינתיים הפרסים זורמים אליה – פרסי איגודי המפיקים, הבמאים, התסריטאים והמבקרים, וממש לאחרונה גם פרס ה-BAFTA. אולי הם לא ראו מספיק מלחמות בחיים, אז אחת על המסך מרטיטה אותם. חזק יותר מ"להציל את טוראי ראיין", מפחיד יותר מ"עג'מי", ג'יימס קמרון (האקס של ביגלו) הישווה את זה ל"פלאטון". רגע, הם ראו את עג'מי, נכון?

אומר זאת כך: אם "מטען הכאב" זוכה באוסקר, אז גם ל"עג'מי" יש סיכוי גבוה. אבל בעוד שאת האחרון אני בהחלט ממליצה לראות, הראשון הוא למכורי מלחמה בלבד. ראו הוזהרתם.

טריוויה: הסרט צולם בירדן. היה אמור להיות גם שבוע צילומים בכווית עם יחידה צבאית אמריקנית, אבל ההפקה לא קיבלה אישור. "מטען הכאב" יצא במקור ב-2008 והסתובב בפסטיבלים. ב-2009 הוא יצא בהפצה מצומצמת לבתי קולנוע בארה"ב, ולכן הוא מועמד לאוסקר השנה. במקור ביגלו רצתה כשחקנים ראשיים את וויליאם דפו, קולין פארל ושרליז ת'רון. כנראה התקציב, 15 מיליון דולר, לא הספיק לזה. בינתיים, אגב, ההכנסות בעולם הגיעו ל-18 מיליון דולר בלבד.