באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

תלוי באוויר, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

כשסרט קולנוע מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב היותר, והשחקן הראשי מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, זה נראה לי מספיק בשביל ללכת לראות את הסרט בקולנוע. מה גם שהשחקן הוא ג'ורג' קלוני, והסרט כולו נע סביבו – הוא השחקן היחיד המוכר בסרט, ועל כן נושא את כל העלילה על גבו. בלעדיו העסק מת. אפשר לפטר את כולם. בדיוק כמו שהוא מפטר אנשים בסרט. כן, זו העבודה שלו. לפטר אנשים. חרא ג'וב.

חרא ג'וב? לא בטוח. 270 ימים בשנה של טיסות, מלונות, ארוחות בוקר טובות, בגדים יפים, חידושים טכנולוגיים והרבה חוויות ייחודיות – זה לא כל כך נורא. תלוי רק כמה שנים עושים את זה. נכון, זה לא מתאים לאנשים שמחפשים אהבה וחתונה וילדים, אבל ריאן, הגיבור, סולד מכל אלה. בדיוק כמו ג'ורג' קלוני עצמו. במילים אחרות, יש יותר מנקודת דמיון אחת בין קלוני לדמות שהוא מגלם, ולכן אנחנו כאילו מקבלים הצצה לעולמו הפרטי של אחד הכוכבים הכי גדולים בהוליווד.

אבל מה בעצם הסרט רוצה להגיד? הבנזוג ואני לא הגענו לשום מסקנה. האם הסרט פשוט רומז שלא טוב היות האדם לבדו? האם רומזים לנו לא להיקשר לשום דבר, כי שום דבר לא מחזיק לנצח, אפילו המשרה הכי בטוחה? שגם מה שנראה הכי הגיוני יכול להשתנות פתאום, כי איזו ילדה בת 27 עם תואר בהצטיינות המציאה מושג "חדש", גלוקמי (גלובלי+מקומי)?

האמת היא שלא ממש אכפת לי מה "תלוי באוויר" רוצה להגיד. הוא סיקרן אותי עוד משלב הטריילרים, פשוט מפני שבמשך שנים חשבתי שעבודה כמו העבודה של ריאן, שנוסעים בה כל הזמן ממקום למקום, שיש בה מטרות קטנות ולא צריך לחשוב יותר מדי על המטרה הגדולה של החיים, או על סידורים מעצבנים, או על חובות חברתיים – היא בדיוק העבודה בשבילי. חשבתי שאני לא צריכה אף אחד, מסתדרת טוב לבד גם במקומות חדשים, סקרנית מספיק בשביל שלא יהיה לי משעמם, וקורקטית כמו קלוני בסרט. מאז דברים השתנו, אבל רציתי לראות מה הפסדתי.

אני עדיין חושבת שיש משהו מגניב בסגנון החיים של ריאן. וכשהוא פוגש את אלכס - שלא ברור לנו מה היא עושה בחיים, אנחנו רק יודעים שגם היא טסה הרבה – זה כבר בכלל נראה כמו מתכון מוצלח לחיים הטובים. בנוסף לכל ההטבות, יש לו עכשיו גם מישהי להרהר בה, לסמס אליה, לשכב איתה, והוא לא חייב לה כלום. כי גם היא לא רוצה להיות חייבת כלום. הם פשוט נפגשים מתי שלוח הזמנים שלהם מאפשר את זה, ונהנים אחד מחברתה של השנייה.

אבל כמובן שלא הכל נחמד ונוח, אחרת לא היה סרט. ואני לא מדברת על הפיטורים, אלא על השינויים שריאן צריך להתמודד איתם, בחיים ובעבודה. במובן הזה הסרט קצת כושל. יש בו יותר מדי שהסוף שלהן צפוי – למשל כשריאן ונטלי מצלמים על רציף את תמונת הקרטון של אחותו והארוס שלה ("כמו הגמד בסרט הצרפתי", הוא מסביר לשכנה שלו, ברגע נדיר שבו הוא נמצא בבית באומהה, וכמובן מתכוון לסרט המצוין "אמלי"); או כשנטלי מתחילה להשתכר במסיבה הטכנולוגית; או כשנטלי מפטרת מישהי שמאיימת לעשות משהו, וריאן אומר לה שאנשים מאיימים כל הזמן, וממילא אתה לא יכול ולא רוצה לבדוק מה קורה להם אחר כך, אחרי הפיטורים.

ועוד לא אמרתי מילה על הסוף הקיטשי והאידיוטי להחריד. או על הרעיון שדווקא ריאן מכולם ישכנע חתן שחוטף רגליים קרות ביום החתונה, ש"כל אחד צריך טייס משנה". מהבמאי של "ג'ונו" ציפיתי לקצת יותר. במילים אחרות, אני לא מבינה למה הסרט קיבל מועמדות לאוסקר, אבל ברמה האישית, אני שמחה שהלכתי לראות אותו.

טריוויה מעניינת: מעבר לסצנות המעטות עם שחקנים המקצועיים, ברוב הסצנות שבהן רואים אנשים מגיבים לפיטורים שלהם, מדובר במובטלים אמיתיים, שחוו את החוויה זמן קצר לפני הצילומים. יוצרי "תלוי באוויר" פרסמו מודעות בסנט לואיס ובדטרויט, וביקשו מאנשים לבוא להשתתף בסרט דוקומנטרי, שבו הם התבקשו להתייחס למצלמה כאילו נמצא מולם האדם שפיטר אותם, ולענות כפי שהם היו רוצים לענות לו היו יכולים.

טריוויה נוספת: בסרט ריאן אומר שהמטרה שלו בחיים היא לחצות את קו ה-10 מיליון מייל (16 מיליון ק"מ) באמריקן איירליינס, כיוון שרק שישה אנשים עשו את זה לפניו, להצטרף למועדון הכי אקסקלוסיבי, ולקבל את כרטיס הגרניט הנחשב. יותר אנשים מזה הלכו על הירח, הוא מסביר לאלכס. במציאות, אין בכלל מועדון כזה.

תלוי באוויר (Up in the air), ארה"ב 2009. 108 דקות. במאי: ג'ייסון ריטמן (הוא גם התסריטאי ואחד המפיקים). שחקנים: ג'ורג' קלוני, ורה פרמיגה (זו שהתוודעתי אליה לראשונה בטקס האוסקר. מגלמת את אלכס), אנה קנדריק (נטלי), ג'ייסון בייטמן