באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

דברים שרציתי לומר, ראשון 21:00, ערוץ 10

חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, ובסוף קיבלנו את המשפט: "בגיל 27 נחשפתי בפני הוריי ואחיי. עכשיו אני נחשף למי שצריך". ועוד קיבלנו, שש שורות משיר: "אומרים יש אהבה אחת / שאין לה צבע מין או דת / היא חופש הבחירה / היא דרך בלי ברירה / ואין בה פחד או בושה / אם זה גבר או אישה". ולסיכום, לואי להב מרגיע לגבי שורה מסוימת, שכולם יבינו שהכוונה בה היא לדרך ולא לאישה.

זה מה שיהודה פוליקר מוכן לתת, ומי שלא רוצה לקחת, הבעיה היא שלו. שילך לעשות סרטים או לשפוט זמרים בפוטנציה. הזמר הענק הזה, יהודה פוליקר, לא זקוק לאף שופט-מטעם-עצמו. אין לו מה להוכיח. הוא זה הוא, המוזיקה היא המוזיקה, והחיים הם החיים. ובחיים לא מקבלים כל מה שרוצים.

"דברים שרציתי לומר" הוא סרט שמוקדש כל כולו לפוליקר. בבית, באולפן, על הבמה, עם החתולים ועם המשפחה בקרית חיים. שיחות עם אנשים? לא בסרט הזה. כאן אין מקום לאף דובר אחר. הדובר הקבוע השני, יעקב גלעד, נפקד-נוכח הפעם. הוא בנתק מהחבר והשותף לדרך המקצועית ולקריירה, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. הוא שם, ולא שם. מי שכאן, לגמרי כאן, זה פוליקר. יודקו, כמו שקראו לו הוריו.

אני לא אובייקטיבית כשזה מגיע לזמר הזה, שהמנגינות שלו נגעו בי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה מקומות, שהקול שלו מעלה בי נוסטלגיה, מטעין אותי באנרגיה ובאותה מידה גם מרגיע אותי. אמנם אני יודעת את כל העלילה, וטלי בן עובדיה, יוצרת הסרט, לא מצליחה לחדש לי כמעט כלום – אפילו הייתי באותה הופעה בהיכל התרבות – אבל אני יושבת מרותקת מול המסך. רק תנו לי עוד.

אז כן, יהודה כבר לא צעיר, והוא גם השמין. הרוקר הצעיר החתיך מבנזין כבר לא איתנו, במקומו יש פה אדם בן 60. הדבר היחיד שמחבר בין אז לעכשיו, חוץ מהזיפים, זו הגיטרה. וזה בסדר, כי לא הייתי רוצה שהוא ידרוך במקום. לא הייתי רוצה שיישאר בקרית חיים ויקים בית, מבחינתי זה מצוין שהוא עבר לתל אביב (אפילו יש מצב שאנחנו קצת שכנים, למרות שאף פעם לא ראיתי אותו בסביבה). כאן, בעיר הזאת, הוא יכול להרגיש שהעבר רחוק, ולהתעסק בהווה. ומההתעסקות הזו יוצאים הרבה דברים טובים. למשל אלבום חדש. בקרוב אצלי באוטו.